מתוך Women who work של צ’רקסקי פנאי | צילום: זויה צ'רקסקי
בין אביניון לקריית המלאכה: תערוכה חדשה עוסקת בעובדות מין
זונות הופיעו בציורים של אמנים גברים לאורך ההיסטוריה. תערוכה חדשה של זויה צ’רקסקי העוסקת בעובדות מין מעלה שאלות לגבי אופן התיעוד והייצוג שלהן באמנות
התערוכה החדשה של זויה צרקסקי "Women who work” באתר גלריית Fort Gansevoort, ניו יורק, עוסקת בעובדות מין.
קראו עוד בכלכליסט:
צ׳רקסקי מציגה ציורים על נייר המתעדים את הנשים בעבודתן, במרחב הביתי, מבלות ביחד בשעות הפנאי. הן לא משדרות מיניות או פתיינות וקשה לראות בהן מושא לפנטזיה גברית. ״על ידי תיאור החברות והבנאליות בחיי היומיום של העובדות, היא מציגה תפיסת עולם שבה נושאיה אינם מוגדרים רק כארכיטיפים״, כותבת האוצרת אליסון ג'ינגראס.
זו הפעם הראשונה שצ׳רקסקי עוסקת במיניות וזו גם אחת הפעמים הנדירות שבה היא מציירת דבר שאינו קשור לחייה או לביוגרפיה שלה. הטריגר לסדרה היה בעצם סיפור שאינו ממש קשור, על ויקטור מוחוב, שחטף בשנת 2000 שתי נערות, כלא ואנס אותן. מוחוב נידון ל־17 שנות מאסר בכלא הרוסי, ולאחר שחרורו זכה ליחס של סלבריטאי מצד התקשורת הרוסית. כשצ’רקסקי החלה לעבוד על הסדרה היא לא התכוונה שאלו יהיו דווקא זונות רוסיות. בתחילה ציירה זונות מאזור קריית המלאכה בדרום תל אביב, שם נמצא הסטודיו שלה. כמה מהציורים אף הוצגו בתערוכה במוזיאון ישראל. אולם הרצון ליצור אולי סוג של הרחקה הביא אותה לצייר דווקא זונות רוסיות, והסדרה כולה צוירה מדימויים שראתה בסרטים.
זונות הופיעו בציוריהם של אמנים גברים רבים לאורך ההיסטוריה, בין המוכרים יותר אפשר למנות את ציורי הזונות של טולוז לוטרק (שאיתם מתכתבת זויה בחלק מהציורים), אולימפיה של מאנה, וכמובן את היצירה הקאנונית “העלמות מאביניון” של פיקאסו. הנושא גם עמד במרכזה של תערוכת הענק ״הדר ואומללות: דימויים של זנות 1910-1850״ שהוצגה במוזיאון "ד׳אורסיי" בפריז. שלא במפתיע, כל המציגים בתערוכה היו גברים. בכלל, קשה להיזכר בנשים אמניות שהתמודדו עם הנושא. בארץ זכורה הסדרה ״בינגו הנסיכה״ של הצלמת חנה סהר מ־1997 שכללה תצלומים ליליים של פרוצות תל־אביביות, בגובה העין, במבט ישיר ואמפתי, נוגע ללב, כאילו האמנית עצמה היא חלק מחיי הלילה שאותם היא מתעדת. הצלמת הבריטית הנהדרת נאן גולדין תיעדה במבט מרוכך ואינטימי את חבריה וחברותיה, נרקומנים, עובדות מין ואחרים. גם מרלן דומא, האמנית הדרום־אפריקאית הנפלאה, מרבה לצייר פרוצות ונשים מתעשיית המין. אחד הציורים המפורסמים שלה, ”The Visitor”, מ־1995 מתאר קבוצה של זונות עומדת לפני דלת פתוחה. למרבה האירוניה, הציור נמכר ב־2008 תמורת 4.75 מיליון דולר, מה שזיכה את המכירה אז בתואר היצירה היקרה ביותר של אשה חיה.
בשיחה עם האוצרת, המתפרסמת באתר לצד התערוכה, צ’רקסקי מספרת: ״כמו נשים מזרח־אירופאיות רבות יש לי שם של זונה. כאן בישראל זנות רוסית נפוצה מאוד. דיברתי עם חברות שלי ולכל אחת יש את החוויה הזאת שהציעו לה כסף בתמורה לסקס בגיל 12. כולנו נתפסנו כנשים לבנות מסכנות עם קונוטציה של 'קלות להשגה'״. עם זאת, וכמו בסדרה קודמת שלה שעסקה בשואה, זהו מבט מרוחק יותר ופחות מעורב. ״החיבור הוא אמוציונלי. אין הבדל גדול מבחינתי. יש לי אמפתיה מפותחת״, היא מסבירה בהומור האופייני לה.
בפוליטיקת הזהויות - שכבשה את השיח בעולם האמנות - הקולות המיליטנטיים טוענים כי רק בן הקהילה המיוצגת יכול לדבר בשם בני קהילתו. כך היה במקרה של הציור של דנה שוץ, שהוצג בביאנלה בוויטני ותיעד את גופתו של הנער השחור אמט טיל שנעשה בו לינץ׳ בשנות החמישים במיסיסיפי. קהילת היוצרים השחורה התקוממה ודרשה ממארגני התערוכה להוציא את הציור (מה שלא קרה) בטענה שלשוץ, אמנית לבנה, אין זכות לצייר את ההיסטוריה של השחורים, ויותר מכך - שהיא הופכת סבל שחור לכלי בידורי שמטרתו עשיית רווח. ובהקשר הזה, האם נכון לומר שרק אשה יכולה להבין, להזדהות ולהיות אמפתית כלפי אשה אחרת או שמא לצמצם את זה עוד יותר ולטעון שרק זונה יכולה באמת ובתמים לייצג את חייה לטוב ולרע, בזמן קבלת לקוח?
