אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
איך זה מרגיש להיות הכי טובה בעולם במשהו? צילום: רויטרס

טוקיו 2020

איך זה מרגיש להיות הכי טובה בעולם במשהו?

קטי נג'וט הבינה שהיא רוצה להתחרות בקפיצה במוט כשהיתה בת 12. בגיל 30 היא מגשימה חלום שלה ושל אבא שלה

05.08.2021, 21:48 | אוריאל דסקל

קטי נג'וט הבינה שהיא רוצה להתחרות בקפיצה במוט כשהיתה בת 12. היא היתה בנבחרת האתלטיקה של חטיבת הביניים שלה באולמסטד (אוהיו), ראתה את חברי נבחרת האתלטיקה של התיכון הסמוך מתנסים בפעולה המסובכת להפליא ונדלקה. 


קראו עוד בכלכליסט:


כילדה היא היתה מרותקת לאולימפיאדה ותחרויות אתלטיקה. היא היתה בחוג התעמלות ותמיד חלמה להיות ספורטאית אולימפית. היא גם התאמנה בקפיצות למים וגולף. אבל בכיתה ז' ראתה את הקפיצה במוט והבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות. היא התחננה בפני מאמנת התיכונים שתיתן לה לנסות. המאמנת דחתה אותה יום אחר יום אבל קטי, אחרי כל אימון נבחרת חטיבת הביניים, נשארה במסלול, צפתה באימון התיכוניסטים ואחריו ביקשה לנסות לקפוץ במוט. בסוף המאמנת נכנעה ללחץ של הילדה הבלונדינית ונתנה לה לנסות.

נג'וט, עם מהירות שהתאמנה עליה בריצות, פלג גוף עליון חזק וקואורדינציה מצוינת מהגולף וגמישות מהתעמלות והקפיצות למים, התגלתה ככישרון טבעי כקופצת מוט. הקפיצה המשונה הזו פשוט הרגישה לה טבעית.


קטי נג קטי נג'וט מאושרת בטוקיו היום | צילום: רויטרס קטי נג


אבא שלה, מארק, דחף אותה כל חייה לעסוק בספורט. זה מה שאהבה מגיל צעיר. "הוא אמר לי, 'הספורט לא משנה, העיקר שתמצאי מה שאת אוהבת לעשות ותנסי להיות בו הכי טובה שאת יכולה', זה מה שתמיד חזר ואמר", סיפרה. "הוא כל הזמן אמר 'אני רוצה שתהיי ממש טובה במשהו'".

מארק הבין שקפיצה במוט זו האהבה הגדולה שלה והוא התגייס ב-100% כדי לסייע לה להיות הכי טובה בעולם בזה. זה היה ענף שהוא לא הבין בו כלום. ענף שעד שלא ראה את בתו מתחרה בו, אף פעם לא צפה בו בתחרות או אולימפיאדה. הוא הסיע אותה שעות על גבי שעות לתחרויות ולמד כל מה שהיה יכול ללמוד על הענף כדי לדבר איתה עליו בנסיעות הארוכות. "זה הדבר הכי משמח שאני זוכרת ממנו", סיפרה. 

בגיל 16, כשהבת שלו כבר היתה טובה באמת בענף המוזר הזה, מארק מת מהתקף לב. נג'וט החליטה להצטיין עוד יותר לזכרו. על כל נעל שלה היא כותבת את שמו. לפני קפיצות היא נוגעת בשמו על הנעל שלה. "אני נוגעת וישר חושבת: 'קדימה, הנה אנחנו רצים ביחד אבא. לטס גו!' הוא תמיד בראשי. בטח רגוע על הכורסא שלו. צופה בי".

היום, בשלב האחרון של הגמר האולימפי בקפיצה למוט לנשים, אנזליקה סידורובה הרוסיה כשלה בניסיון השני שלה לעבור 4.80 מטר וקטי, שכבר עברה את הגובה הזה, עמדה במרחק של 40 מטר מול רף בגובה 4.90 מטר. היא נגעה בשם של אביה, רצה, דחפה את עצמה עם המוט כלפי השמיים בטוקיו, הטכניקה היתה מושלמת, הסיבוב באוויר גם, היא עברה את הרף מלמעלה בכמה סנטימטרים טובים. בדרך למטה כבר צרחה מאושר. 

סידורובה כשלה בניסיון שלה לעקוף אותה והחגיגות של נג'וט התחילו. 

זה מצמרר לחשוב מה עבר לה בראש באותם רגעים. האימונים, התחרויות, הכישלונות בניסיונות הקודמים להגיע לאולימפיאדה הראשונה שלה, הרגעים שבהם התחננה מהמאמנת בתיכון להתאמן בספורט המשונה הזה, השיחות עם אבא ברכב בדרך לתחרויות. 

בניסיון האחרון שלה ניסתה נג'וט לשבור שיא עולם אבל היתה בסערת רגשות ולא הצליחה לקפוץ. "אני לא יכולה לעשות את זה", אמרה בבכי. היא חיבקה את המתחרות האחרות. התעטפה בדגל ארה"ב. את החלום שלה ושל אבא שלה הגשימה. היא הפכה להכי טובה בעולם במשהו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות