חוק ההסדרים הופך לפארסה

בתיקון החקיקה המוצע בנוגע לתובענות ייצוגיות נגד המדינה, הממשלה משתמשת בחוק ההסדרים כדי לעקוף את בג"ץ ולא להמתין להמלצות צוות בינמשרדי שהוקם לפני פחות משנה. זאת כדי לשנות הסדרי יסוד בזכויות חוקתיות, ללא תועלת תקציבית משמעותית וללא היגיון משפטי.

לצד תיקונים אחרים, מבקשת הממשלה לקבוע בחקיקה כי היא לא תצטרך להשיב את הכספים שגבתה מאזרחים שלא כהוגן, על התקופה שממועד הגשת הבקשה לתובענה ייצוגית ועד אישור התובענה הייצוגית. מדובר בתקופה שיכולה להימשך כמה שנים. 

ולא די בכך, התיקון קובע כי גם בעתיד לא יהיה ניתן להגיש תביעה נוספת באותה עילה, ובכך להבטיח שקבוצת האזרחים שנגבו ממנה כספים שלא כחוק, אחרי שהמדינה כבר ידעה שיש מורכבות משפטית עם הגבייה - לא יזכו לסעד.

בית המשפט העליון | צילום: שאולה הייטנר, מתוך אתר פיקיויקי

כשנחקק חוק תובענות ייצוגיות בשנת 2006, הוא כלל שורה של הגנות מפליגות למדינה מפני תובענות ייצוגיות, הבולטות שבהם היא היכולת של המדינה להכריז בתוך 90 יום כי היא "חודלת" מהגבייה הלא־חוקית וכך לא תצטרך להשיב את הכספים הלא חוקיים. 

הגנה מרכזית נוספת היא הקביעה שהמדינה צריכה להשיב כספים רק בגין שנתיים, ולא בגין שבע שנים. אך התיקון הנוכחי מבקש להטות את המאזניים לטובת המדינה באופן קיצוני ולא סביר. מלבד חוסר הצדק וחוסר ההיגיון שיש בתיקון זה, הוא גם פוגע בתכלית החוק, שנועד להרתיע את הרשויות מגביית כספים שלא כהוגן ולהביא להפסקה של גבייה כזו. זהו התיקון המקומם ביותר, אך לצידו יש תיקונים נוספים שחותרים תחת האיזונים שהמחוקק ובית המשפט יצרו, והם מעמידים בסימן שאלה חוקתי את כל החוק.

השאלה המהותית היא, למה הליך כזה נעשה בחוק ההסדרים. שהרי אין לתיקון הזה הצדקות מספקות להיכנס לחוק ההסדרים שאינו המקום לקבלת החלטות מהותיות ליחסי האזרח והשלטון.