בתי הספר חייבים להשתנות כדי להציל את העולם

זה עתה הועלתה הצעה של מספר חברי כנסת, להכניס את נושא הקיימות למערכת החינוך בהיקף של שעה אחת בשבוע. ליתר דיוק נאמר בהצעת החוק, "שהקיימות תילמד לפחות שעה שבועית אחת בכל כיתת לימוד". 

מדוע שעה אחת והאם שעה אחת מספיקה? לא, שעה אחת לא רק שאינה מספיקה, היא גם במידה רבה חסרת ערך ושמה ללעג וקלס את הנושא. ישנם מקצועות של 3 שעות בשבוע או 4 או 5 או אף יותר. 

אלה מקצועות "נחשבים". שעה אחת אינה בעלת ערך עבור מקצוע שעוסק במאבק תקדימי של המין האנושי על חייו. שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא ביטון, לא התייחסה לנושא הקיימות עד כה ולא נתנה לו מקום כלשהו במערכת השעות.

מציעי החוק – "הצעת חוק חינוך אקלימי" – להכנסת נושא הקיימות למערכת החינוך מסתפקים בשעה אחת, כי הם אינם מעלים על דעתם שאפשר לדרוש יותר במסגרת מערכת השעות השבועית של התלמידים. הם טועים. אם הם היו בעלי תעוזה מתאימה לנסיבות החמורות הם היו מציעים יום בשבוע – ולא שעה בשבוע – לנושא הקיימות. במסגרת הנושא הזה צריך לא רק ללמוד, אלא גם הרבה מאד לעשות, ואגיע לכך. מה הבעיה של המציעים? הם אינם חושבים כנראה שאפשר (וצריך) להוציא מקצועות חובה אחרים מתוך המערכת. הנה לכם מה שקורה. 

קרחונים נמסים בשל ההתחממות גלובלית | צילום: שאטרסטוק

בבתי הספר היסודיים ואילך, בחינוך הממלכתי, מלמדים את המקצועות הללו: עברית, אנגלית, מתמטיקה, חינוך גופני, מדע וטכנולוגיה, שעת חינוך, שעת כישורי חיים, תרבות יהודית ישראלית, תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה ואמנויות. אם הגעתם לשנים-עשר מקצועות סימן שספרתם נכון. יש חלק שחובה ללמדם כל שנה, ואחרים שניתן ללמד לפי סדר שקובע בית הספר, ובתנאי שכולם יגיעו בסופו של דבר לכיתה. 

כמות המקצועות הזאת היא הרבה מעבר לדרוש: צריך ללמד מספר קטן יותר של מקצועות – ולעומק. ובכדי לפנות יום שלם לקיימות, צריך להוציא מקצועות שונים ממערכת השעות השבועית. המקצועות החיוניים ללומדים הם עברית ואנגלית, המשמשים "כלי עבודה"; מתמטיקה עד כיתה ט', שמסדרת את החשיבה; וטיפוח לומד עצמאי כאשר הקורונה כופה עלינו ישיבה בבית. מקומם של השאר הוא שם.

אנחנו מדברים הרבה על "לומד עצמאי", ותקופת הקורונה הראתה לנו, שהלומד הזה אפשרי כשנחוץ. אם אני יודע קרוא וכתוב, אני יכול לארגן את המחשבות ולחבר אותן להבנתו של נושא – אני לומד עצמאי. היתרון של לומד עצמאי הוא, שהוא לומד מה שנחוץ לו כאשר זה נחוץ. הוא אינו חייב ללמוד תמיד את מה שמכתיבים לו אחרים.

בנסיבות שנוצרו, שהמדענים מדווחים לנו עליהן, צריך להפוך את הקיימות ל"מטריה" של כל מערכת השעות, וללמד את המקצועות השונים מן הפריזמה של הקיימות. כלומר, כל מקצוע אשר נלמד בבית הספר יעסוק במידה כזאת או אחרת בתחום המאבק בהתחממות הגלובלית: השפה תסביר את המילים שמשתמשים בהן; המדעים יסבירו את התהליכים הגאו-פיזיים, ההיסטוריה תספר מה קרה מאז הגיענו אל המהפכה התעשייתית, האקטואליה תספר מה אומרות החדשות ו"מפתח הלב" ידבר על ההיבטים הרגשיים – הכבדים מאד – של הנושא. 

עכשיו לדברים שצריכים לעשות יותר משני מיליון תלמידים. כולם, גם הצעירים,  יכולים ללמוד כיצד לצרוך פחות ולחסוך יותר; להקפיד על מיחזור; לשמור על ניקיון בבית הספר, להפוך אותו לירוק ולנקות חופים.  מיליון ויותר תלמידים בוגרים בבתי הספר העל-יסודיים יכולים להתערב במגוון תחומי פעילות קהילתית, ולתקשר עם נוער במדינות שכנות לעשייה משותפת. הפוליטיקאים יקדמו את זה? הצחקתם אותי. 

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך