"רצינו לבדוק למה מחזה שבו כולם שבורי לב נחשב קומדיה"

מחזה: ביצירת המופת של צ'כוב שנכתבה ב־1895 מתכנסות הדמויות בבית הקיץ המשפחתי. במרכז: שחקנית ותיקה (ארקדינה), שחקנית צעירה (נינה), סופר מפורסם (טריגורין) ומחזאי מתחיל (קונסטנטין). המחזה עוקב אחר מערכות היחסים ביניהם דרך שיחות על תיאטרון וספרות, שעמום ומשמעות החיים, ואיך אפשר בלי רומנטיקה, בגידות וחלומות.

רועי חן, מתרגם המחזה, מסביר כי "בתרגום להפקה החדשה ביקשתי לבדוק למה צ'כוב קורא למחזה קומדיה. כולם הרי מאוהבים במי שלא משיב להם אהבה. כולם רגישים וחשופים, אנוכיים ופתטיים ומעוררי הזדהות".

ציטוט למזכרת: "בתחום שלנו — לא משנה אם אנחנו משחקים או כותבים — העיקר הוא לא התהילה, לא הזוהר, לא מה שחלמתי עליו, אלא היכולת לשאת את הסבל. תדע לשאת את הסבל שלך ותאמין".

משתתפים: אפרת בן צור (שגם כתבה את המוזיקה וערכה את הפסקול), ג'וי ריגר, שלומי ברטונוב, מיקי לאון, סשה דמידוב, אלכסנדר סנדרוביץ', דורון תבורי סבטלנה דמידוב, טלי אוסדצ'י, אלון פרידמן, אלי מנשה.

הבמאי: יאיר שרמן סומן כאחד הבמאים המבטיחים עוד כשזכה ב־2016 בפרס במאי השנה על הפקת הפרינג' המצוינת "הבקכות". דרכו בתיאטרון הרפרטוארי החלה עם "הלוויה חורפית" של חנוך לוין בבאר שבע, "מעשייה מגונה" בקאמרי ו"הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני בגשר. לפני שנתיים ביים את "אשכבה" של לוין בבייג'ינג, סין.

חזרה להצגה השחף בתאטרון גשר | צילום: עמית שעל

"קלאסיקה, מעצם היותה קלאסיקה, היא תמיד רלבנטית", אומר שרמן. "לא משנה מתי נכתב המחזה, אנחנו שואלים את אותן שאלות קיומיות ומנהלים את אותם דיונים עמוקים הקשורים לאדם מול עצמו, מול החברה או מול האלוהים שלו. ‘השחף’ הוא סיפור על משפחה לא מתפקדת, קומדיה שמסתיימת באופן טרגי. מחזה שעוסק באמנות התיאטרון, שמעסיקה אותי באופן אישי. עולם התרבות חווה השנה טלטלה מאוד קשה ומורכבת. משבר הקורונה העמיד אותנו בסימן שאלה גדול, האם אנחנו בכלל נחוצים. היינו בין הראשונים להימחק והאחרונים לחזור, והעולם המשיך להתקיים. קונסטנטין אומר במחזה שנחוצות צורות חדשות, צ'כוב כתב את זה מתוך הביקורת שלו על האמנות, שכל הזמן עשו אותו הדבר והציע דברים חדשים.

"זה מחזה ריאליסטי מודרני שהדמויות בו מדברות כמו שאנשים מדברים היום. זו לא שירה כמו אצל שייקספיר. היה לי ברור שזה צריך להיות עכשווי. הרבה פעמים עושים את צ'כוב תקופתי, ואני תמיד מרגיש שזה נורא כבד, לא מצליח לזהות את עצמי בתוך זה. אז אצלנו יש התנגשויות של ישן וחדש. התעקשתי לשמור על דברים מסוימים, למשל כשהם מדברים על איך מגיעים ממקום למקום זה באמצעות סוסים. הם אמנם לא לבושים בבגדי רכיבה, אבל הצופה יכול להשלים את זה לבד בראש. הוא מבין שמדובר בקלאסיקה שעושים לה עיבוד מודרני".

העבודה והבמה: מאות צעירות חלמו על התפקיד הנכסף של נינה, השחקנית הצעירה, בעיקר אחרי שצמד המילים "אני נינה" נהפך למם ויראלי בעקבות הסדרה "חזרות". ג'וי ריגר גברה על כולן והיא נרגשת: "זה תפקיד מאוד מאתגר ומעניין, ואנחנו מנסים לפצח אותה פחות כדמות מיתית, אלא יותר כנערה שרוצה הכרה ואהבה, להיות משהו בעולם הזה".

מעטפת הבמה בנויה מקוליסות תיאטרון הפוכות חשופות ובתוכה מתחלפת התפאורה. "זה ריאליזם וצריך להרגיש את החיבור האינטימי לדמויות, וזה קורה באמצעות חפצים. אנחנו רואים את הדמויות המפורסמות בבית שלהן, במאחורי הקלעים שלהן".

בחדר החזרות לא תמצאו את הסמובר הידוע שמופיע בכל הפקה קלאסית של צ'כוב, אלא בריכה מתנפחת, כיסאות נוח ומגבות שיזוף. את הסצנה שמתרחשת במקור במגרש קריקט העתיקו לבריכה שבאחוזה המשפחתית, וכך מהלכת לה אפרת בן צור הנהדרת בשמלה קיצית עם משקה בידה. "הם הרי לא באמת שיחקו קריקט אלא רבצו שם ביום חמסין, אז אם כבר לרבוץ, לפחות שיהיו אופציות מעניינות. כל מערכה מתרחשת בלוקיישן אחר", מספר שרמן. "כמובן שעל הבמה התפאורה תהיה מושקעת יותר מבריכה מתנפחת. זה רק לצורכי חזרות".