גלעד טוקטלי: "בטלוויזיה המסחרית אתה כל הזמן חושב על השַלַַט"

אחד הדברים הכי חשובים לגלעד טוקטלי בפרויקט "יוצאים מהכלל" שביים לכאן 11, ושמוקדש כולו לנושא הבדידות, היה שהמתנדבים בער"ן, עמותה המספקת עזרה ראשונה נפשית, יהיו מוגנים וכן שפרטיותם של המתקשרים אליהם וזהותם יישמרו. 

"ער"ן היה המקום הראשון שהתקשרתי אליו כשהייתי במצוקה נוראית", הוא מספר, "השיחה עם ער"ן היתה אחת המשמעותיות ביותר בחיי. דיברנו חצי שעה, עוד לא הייתי בטיפול אז. זה גוף מלאכי שהציל אותי". השיחה עם ער"ן התקיימה זמן מה אחרי שאביו נהרג בפיגוע בירושלים ב־2002, אירוע שדווח עליו במהדורת החדשות שטוקטלי עצמו ביים. היא נסבה על נושא אחר -  על הרצון של טוקטלי, היום בן 54, לצאת מהארון אז. השיחה עזרה לו לאזור אומץ ולשנות את מהלך חייו. הוא נפרד מאשתו, אף שהם עדיין נשואים והוא מקפיד לדבר על הקשר הקרוב שלו איתה וכמובן עם ארבעת ילדיו (בני 30-25). 

זהו הפרויקט הראשון בבימויו מחוץ לשידורי קשת, אחרי 27 שנים כבמאי של "עובדה", והוא יצר אותו לביתו המקצועי החדש, התאגיד. המעבר הזה הוא מבחינתו "מאוד דרמטי" מבחינה מקצועית. את הפרויקט שיעלה לשידור מחר, מנחה רוני קובן, והוא קרוב ללבו גם בגלל הקשר לער"ן, וגם בגלל אחד המשתתפים בו - דניאל זמיר, גבר חרדי, שיוצא מהארון - איש שבתחילה טוקטלי לא רצה לשלב בפרקים. "לא התחברתי אליו. היה משהו אגרסיבי באנרגיה שלו, ומאז קרה לי משהו שלא קרה לי אף פעם", הוא אומר. "בכל הקרנה של הפרק איתו, וראיתי את הפרקים האלה לפחות 30 פעם, אני מתפרק בסצנה שבה דניאל מספר מה הוא עבר. באיזו תהום הוא חי, כשכל העולמות זרקו אותו, גם העולם הסטרייטי, העולם ההומואי, העולם הדתי... הוא נשאר בלי שום דבר מסביבו". 

גלעד טוקטלי | צילום: עמיתץ שעל

בנוסף מוצגים ב"יוצאים מהכלל" סיפורים של אנשים בגילאים ובמצבים שונים של בדידות. אולי המקומם והקשה שבהם הוא סיפורה של אחת הנערות בסדרה, שכאשר אביה נפטר, קיבלה מבני כיתתה רק שלושה ווטסאפים של השתתפות אגבית בצערה. התזמון של הסדרה לא יכול היה להיות טוב יותר, בתקופה שכולם חווים בדידות וניתוק מסוימים בגלל הקורונה וחוששים מפני הבאות גם מהזווית הזאת.

הרעיון לסדרה הוא יוזמה של התאגיד. "הם פנו לארצה הפקות, לשרון קרני העורכת ולרוני קובן עוד לפני שהייתי בתמונה", הוא אומר ומביע פליאה והערכה על היוזמה. "איזה גוף שידור מבקש סדרה על בדידות?! זה נגד כל הווקטורים שאני מכיר. ההפך מקשת. בואי נהיה ריאליים, קשת לא יעשו סרטים על בדידות. מהבחינה הזאת כל הגל שיש עכשיו נגד התאגיד, התחקירים שיוצאים על הנעשה בו, הוא זר לי. הדיאלוג שהיה לי עם אנשי התאגיד, גם בשלב של המחשבה על הפרויקט, וגם בשלב המאוחר של הצפייה המשותפת בחומרים המצולמים, הוא דיאלוג שעשה אותי מאוד שמח. פגשתי אנשי מקצוע שלא באים עם כל מיני אג'נדות ולא באים לכפות עליי כל מיני דברים שהם חושבים שצריכים להיות על המסך. ממש לא. הם היו באותו ראש שלי. רק רצו שיהיה הכי טוב".

וזה שונה ממה שהכרת בקשת? 

"פתאום אין סטופר ביד. כשעובדים בטלוויזיה מסחרית, אתה כל הזמן חושב על השלט שבידי הצופים -  מתי יישבר להם והם ירוצו הלאה. אתה כל הזמן בפחד הזה, פחד שאין מספיק התרחשות על המסך. זה מפעיל אותך, וגורם לך לחתוך, להדהיר את הרכבות של ה־160 קמ"ש של הטלוויזיה המסחרית. פה אין את זה. אם רוני מביט באחת המשתתפות בסדרה כשהיא מציירת את עצמה ושותק, זה בסדר. אפשר שיהיה רגע של שקט. אנחנו, הצופים, נחשוב בזמן הזה על מה שקורה אצלה בראש, מה שקורה אצלנו באותו הזמן. אלה רגעים מאוד נדירים בטלוויזיה המסחרית".  

אילנה דיין ורוני קובן | צילומים: צביקה טישלר, אוראל כהן

"היה לנו מאוד חשוב שכל מי שצופים בפרקים יוכלו למצוא משהו מעצמם בסיפורים. אחת המשתתפות בסדרה אומרת 'אין מישהו שלא חווה בדידות'. זה נכון. הדמויות שלנו מציגות מופעים של בדידות בווליום מאוד גבוה, אבל כולן מאפשרות לך להשליך מהן על עצמך. זה אחד הדברים החשובים ביותר בדוקומנטרי, שמה שנראה יהיה קשור לחיים שלנו, והיצירה לא מאפשרת לנו להשאיר את זה על המסך העבודה על הפרויקט ועל סדרות לטלוויזיה בכלל היא עבודת צוות, שיתוף פעולה מפרה”, אומר טוקטלי, "לא מקצוע של אנשים בודדים". 

אחרי שנים כה רבות לצד אילנה דיין, העבודה עם רוני קובן נדמית שונה, אפילו הפוכה.

"הם באמת אנשים מאוד שונים. מה שמרגש אותי ברוני, זה לראות את המטאור. אנחנו מכירים 15 שנה. הוא הגיע מבוהל מערוץ 10 לקשת. הגיע עם עמרי אסנהיים (שאיתו אני עובד על פרויקט גדול לתאגיד על פולארד עכשיו). היום מדובר באיש מקצוע שמגיע לשטח ואנשים מתמסרים אליו. כל כך יפה לראות את זה. יש לו מנוע אמפתיה שאני לא מכיר אצל אחרים. רוני הופך את החולשה לכלי. משליך על עצמו מול המרואיינים. מספר על איך הדברים שהם מדברים עליהם קשורים לחייו. כשהוא מדבר על הבדידות שלו בתור ילד, מול כיתה של ילדים, יש לזה הרבה כוח. גם הוא היה לבד".

"אילנה היא סופר־רגישה וסופר־אמפתית. הדימוי שלה אולי לא כזה, אבל הם לא הפכים. הם עיתונאים מצוינים, שאוהבים אנשים ומתעניינים בהם. הבמות הן אחרות. 'עובדה' לא תעשה סרט על בדידות. היא לא עושה תוכניות נושא כבר הרבה שנים. עושים בה סרטים על סיפורים ולא נושאי חתך. מאוד אהבתי את 'עובדה'. הייתי שם מהיום הראשון, אבל רציתי לעשות דברים אחרים. את הסרטים שלי בשנים האחרונות עשיתי בין העונות. אבל כשמגיעים לסוף עונה, אחרי שבמשך 9-8 חודשים רק רצים, כל מה שאתה רוצה לעשות זה לשכב במיטה". 

ההתערבות הפוליטית מבחוץ בטח לא תרמה לתחושת המתח והלחץ.

"אני לא הרגשתי את זה. זה לוקסוס שלי כבמאי. לא הייתי בחזית העיתונאית. אילנה חוותה את זה בדציבלים מטורפים. אבל אני יכולתי לעשות באמת את מה שאני אוהב כל הזמן". 

אילנה דיין אמרה פעם שבראת שפה טלוויזיונית עם דקדוק פנימי משלה. היית צריך ללמוד שפה חדשה עכשיו?

"לא שינינו את השפה לכבוד 'יוצאים מהכלל'. התחושה פה הרבה יותר דוקומנטרית. ב'עובדה' 85% מהתוכנית הם ראיונות שמחזיקים את המסך. זו מסה קריטית של אנשים שמדברים את מה שקרה להם. פה אנחנו רוצים שדברים יקרו. זה הבדל אדיר. הכל בתנועה, תנועה דוקומנטרית".

סיפור החיים שלך נשמע מעניין למדי. מתי תעשה סרט על עצמך?

"שואלים אותי את זה הרבה. בינתיים סיפרתי אותו בפודקאסט של איציק יושע בכאן הסכתים. באופן מפתיע היה לי הכי נוח לעשות את זה במדיום של אודיו דווקא".