הקברניט
אלף כבאים: איך עובד מטוס לכיבוי שרפות?
כבר 90 שנה שכבאות אווירית היא אתגר עצום, למרות כל פריצות הדרך הטכנולוגיות. מה כל כך קשה לכבות שרפה מהאוויר, אילו סוגים של מטוסי כיבוי מנסים לעשות זאת, כיצד זה מתבצע בפועל ומדוע אין פצצות מים?
שלום, כאן הקברניט; אי שם ב-1929 טס פרידריך קארל פון קניג-ורטהאוסן מעל לרכס סנטה לוציה בקליפורניה והביט מטה. ענן אפור שאין לטעות בו כיסה את העמק המיוער - שריפה שכיסתה שטח עצום, בשוליו כבאים שמנסים לבלום את התפשטות התופת. "אם רק היה לי מיכל מים גדול", חשב לעצמו, "הייתי יכול לעזור להם לכבות את האש".
קראו עוד בכלכליסט:
כשנחת שיתף את קהילת התעופה העולמית במחשבותיו. כנראה שמר קניג-ורטהאוסן לא היה הראשון שטען שצריך לרתום מטוסים לכיבוי שרפות יער - אך בהחלט היה הראשון שהקשיבו לו. הנ"ל היה האדם הראשון שטס מסביב לעולם ואישיות מפורסמת ביותר באותם ימים.
נושא הכיבוי האווירי קרוב מאוד ללבנו כישראלים. בין אם בגלל האקלים הרותח, ההתחממות הגלובלית האיומה, מדיניות היערנות שלנו או מקרי ההצתות - שרפות טורפות את הארץ בכל קיץ, זורעות הרס ומוות בטבע ונזקים איומים למי שגר בנתיב הלהבות. בשרפות גדולות אף הוזעקו ארצה מטוסי כיבוי ממדינות אחרות - מטוסים רבים ומגוונים, מדגמים קלים וקטנים ועד לסופרטנקר העצום.
היום נכיר קצת את תחום הכיבוי האווירי, ונבין מדוע הוא נחשב לאחד מאתגרי התעופה הכי גדולים של האנושות גם אחרי 90 שנות ניסיון.
לפני הכל, קצת היסטוריה: ב-1930 החליט שירות היערנות האמריקאי להרים את הכפפה של קניג-ורטהאוסן ולהפעיל מטוס פורד טרימוטור לכיבוי שריפה, אך לא נמצא מיכל מים שמתאים לדלת תא הנוסעים שלו. הדבר הכי קרוב היה חבית בירה גדולה מעץ, שמולאה מים והוטלה אל הלהבות. כן, ניסיון הכיבוי הראשון כלל חומר בערה.
ב-1944 הומצאו בקנדה מיכלים שאפשר להצמיד למטוסים סטנדרטיים לצורכי כיבוי, אך הפיתוח לא הבשיל כמוצר. לאחר מלחמת העולם השנייה התמלאו שוקי ארצות הברית ואירופה במטוסים משומשים זולים, ורבים גויסו ליישומים חקלאיים - בראשם ריסוס יבולים. מיכלים ומתקני פיזור נוזלים כבר היו על מטוסים, אך משהו עדיין היה חסר.
החתיכה האחרונה בפאזל מטוס הכיבוי נולדה מתוך אסון: ב-1953 פרצה בשמורת מנדוצ'ינו שבצפון קליפורניה "שרפת העכסן", דלקה מפורסמת מאוד שעד היום נחשבת לאבן דרך בתורת כיבוי היערות. כוחות גדולים הגיעו לאזור, אך לקח להם זמן רב לזהות את כיווני התקדמות האש, לפרוץ דרך למיכליות מים ולהשתלט על השרפה; 15 כבאים נספו בלהבות. אחד האמיצים שלחמו בשרפת העכסן היה היערן ג'ו אלי, שנשבע לעשות משהו בעניין.
הוא ניסה לגייס צוות של טייסי ריסוס, אך מהר מאוד הבין שלשלוח נגד שרפת יער מטוס עם שפריצר זו באמת טיפה בים של אש. ולכן יצא להמציא מטוס כיבוי אמיתי. ב-1955 חבר לטייס ניסוי פלויד נולטה וביחד עם מכונאים חובבים בנו את "מפציץ המים" הראשון.
היה זה מטוס אימון דו-כנפי מדגם בואינג סטירמן, שקיבל מיכל מים של 640 ליטר, עם דלתות בתחתית הגוף אותן אפשר לפתוח במהירות ולהטיל נוזלים לכיבוי שרפות. הוא היה קל למילוי מהיר, אטום דיו כדי להביא את רוב המים לנקודת ההטלה, ומאוד קל להרכבה.
שני החלוצים גילו מהר מאוד שזה לא עובד פשוט כי עד שהמים מגיעים לקרקע, הם מתפזרים על שטח גדול ולא מגיעים בריכוז מספק כדי לחנוק שרפה, או מתאדים לפני שיצליחו להשפיע.
מה עשו? הוסיפו למים תרכובות למיניהן (למשל סודיום קלציום בורט) שהפכו את הנוזל לסמיך ויותר נוח להטלה. ההפעלה המבצעית הראשונה של המטוס היתה ב-12 באוגוסט 1955 בשמורת מנדנהול בקליפורניה.
והשיטה עבדה: היערנים בארצות הברית התאהבו בפיתוח החדש, וב-1956 הוקמה טייסת הכיבוי הראשונה ובה שבעה מטוסים. מהר מאוד הוקמו עוד ועוד טייסות - והאמריקאים התחילו להגדיל עוד ועוד את מטוסי הכיבוי.
הם השתמשו בעיקר במפציצים משנות הארבעים, שגם ככה היה להם תא ייעודי שקל לאטום כך שיכיל נוזלים ולא פצצות. בין הפופולריים ביותר היו מטוס הטורפדו אוונג'ר ו-B17 המפורסם שנשא 7,000 ליטר.
איך מטוס מחסל שרפה? ספוילר: הוא לא. מטוסי כיבוי הם כוח סיוע, אמצעי שמאפשר להגביל התקדמות שריפה בנקודה בה אי אפשר להגיע בנסיעה בלי להישרף לאפר. מטוסי כיבוי יכולים לפתוח נתיב להכנסת כוחות וליצור עבורם סביבת עבודה שאינה בוערת, לפתוח נתיב לחילוץ ולהגיב במהירות למוקדי אש חדשים.
כבאים על הקרקע הם שמחסלים את השרפות, אך המטוסים חיוניים עבורם. בלי עזרה מלמעלה, ייקח זמן רב בהרבה להשתלט על השרפה, שבינתיים גם תאכל הרבה יותר שטח וגם תסכן בצורה פראית את חיי הכבאים. עם הזמן השתלבו מטוסי כיבוי ביותר ויותר מבצעים, במהלכם התברר שהעניין הרבה יותר מסובך מסתם לשים מים על אווירון, לשפוך וחוזר חלילה. למעשה מדובר במשימה מסובכת ומסוכנת ביותר.
מה כל כך בעייתי פה? ראשית, השרפה מייצרת שכבה של אוויר לוהט ועתיר חלקיקים, שגורם להתנגדות רבה. בשביל מטוס זה כמו לחצות בשחייה בריכת דבש - ולכן המנוע יצטרך להתאמץ יותר, יישרף יותר דלק וזמן המשימה יתקצר.
וחמור מכך: ההתנגדות מכבידה ומסרבלת את תנועת המטוס, שלעתים יתקשה להיחלץ מצלילה או לפנות בזמן כדי לא להישתל בקרקע. בנוסף האוויר הרותח יוצר מערבולות שמקשות אף יותר את השליטה ועלולות להפתיע טייסים.
שנית, העשן עצמו מסתיר את פני הקרקע, וטייסי כיבוי רבים התרסקו משום שלא הצליחו לראות מכשול כמו קו מתח, אנטנה, מגדל יערנים או צלע הר.
שלישית, דיוק הטלת המים חשוב מאוד. מטוס יכול להטיל מים על רצועה צרה, וזה תופס רק אם המטוס שיבוא אחריו יפגע בצמוד. כך ניתן ליצור אזור חיץ בנתיב התקדמות השרפה, ולעכב את התקדמותה. במקרים אחרים צריך להטיל מים על מתחם ספציפי, לעתים בנוי, ורצוי שהמים יגיעו לאש שהתחילה לאכול גינות ולא למשל לכביש. הרבה גורמים משפיעים על הדיוק: צריך להטיל מגובה בו המים לא יתפזרו יותר מדי, נקודת הפגיעה תיראה היטב, נתיב הכניסה להטלה והיציאה ממנה לא יעבור קרוב למכשולים ועוד.
וקל לשכוח שהמשאב הכי יקר בסיפור הזה הוא זמן. יעף כיבוי לא מוצלח מצמצם את הסיכוי שהשרפה תרוסן בלי שתגרום לנזקים עצומים. האש, כידוע, לא עוצרת לקפה וסנדוויץ' ולא ישנה בלילות. אחרי יעף כיבוי - בין אם צלח או כשל - צריך המטוס למלא מחדש את מטען המים, לתדלק ורק אז לצאת שוב לשטח. ומהר, לפני שתשקע השמש ולא יוכל הטייס לראות את סביבת ההטלה.
מערכות ראיית לילה לא תמיד עוזרות. אלו שמבוססות על הגברת אור כוכבים הן בעלות טווח מוגבל, ועלולות לסנוור את הטייס בגלל הבערה, ומערכות מבוססות אינפרא-אדום (ראיית חום, שמבליטה עצמים חמים) מציגות תמונה מטושטשת מאוד כי כל הסביבה לוהטת.
תמונה תרמית של זירת שריפה שצולמה מכטב"מ אמריקאי. מגובה נמוך, הכל נראה אותו הדבר
|
צילום: theengineer
כיום ישנם שלושה סוגים של כלי כיבוי מעופפים שנועדו להתמודד עם האתגרים האלה. הסוג הראשון הוא מטוס הכיבוי המוסב. לרוב אלו מטוסי סיור, תובלה ונוסעים שהם בינוניים עד גדולים וקיבלו תא לנשיאת מים ומעכבי בערה.
היתרון שלהם הוא בגודל מטען המים שיוטל, והחיסרון - בעובדה שאין מהם בהכרח ראות טובה של השטח המכובה או התאמה לשליטה בגובה נמוך ובאוויר דחוס ובוער.
למשפחה זו משתייך הסופרטנקר - ג'מבו שנושא 75,000 ליטר מים. ביכולתו לשפוך הרבה, אבל הסבב שלו מאוד ארוך. הוא מתאים למקרים שבהם צריך לכבות מתחם ספציפי אחד במהירות - למשל שטח בנוי שנבלע בשרפה או צורך לייצר חיץ נקודתי מהיר בין אזור רגיש ובין האש.
בישראל משתמשים בהרקולס כמטוס כיבוי לעת מצוא על ידי הטלת מטענים שמתפרקים תוך כדי נפילה ומפזרים חומרים מעכבי בערה. שיטה זו נבחנה בשרפה הגדולה בירושלים, ונמצאה אפקטיבית.
הסוג השני הוא מסוקי כיבוי. אלו אינם כלים ייעודיים, ונושאים מיכל מים או חומר כיבוי אחר במתלה מטען תחת גופם. המסוק אמנם לא יכול לשאת הרבה מים, אבל מסוגל לנחות בכל מקום ולמלא במהירות את המיכל - אפילו ממשאיות מכבי האש שבגזרה. היתרון של מסוקים הוא היכולת להנמיך ולכבות בדייקנות רבה מבנים ומתחמים אליהם מתגנבת השרפה.
הסוג השלישי הוא הדובדבן שבקצפת: מטוסי כיבוי ייעודיים - מפציצי מים. הם תוכננו להיות יציבים בטיסה נמוכה, להיות בעלי ראות מצוינת ולתמרן בזריזות גם באוויר שהוא מרק בוער. אלו הם סוסי העבודה, שבאים בכמה גדלים. הנפוץ ביותר הוא מפציץ המים הקל, כמו האייטרקטור 802 האמריקאי (שפועל גם בישראל) וה-M18 הפולני.
ביכולתם לשאת רק בין 1,800 ל-3,000 ליטר, שזה ממש לא מספיק כדי לבלום שרפת יער, ולכן עובדים המטוסים הללו בקבוצות. כשיש רביעיית כבאים מעופפים, יוכלו להטיל את המים ברצף, ולמשל ליצור אזור חיץ בוואדי ולמנוע מהשרפה מלעבור מרכס אחד למשנהו. מובן שכל זה תלוי בשטח וברוחות. רוב המדינות שמפעילות מטוסים כאלה מחזיקות לפחות חמישה-שישה, כדי שיהיה רצף במסגרתו כמה מטילים מים וכמה טסים לבסיס כדי למלא מחדש.
מטוסי הכיבוי היעילים ביותר נקראים סקופרים. במקום לנחות בשדה תעופה ולהתחבר למיכלית מים, עיצובם מאפשר לנחות על אגם קרוב, לשאוב מים תוך שניות ולהמריא חזרה לזירת השרפה אפילו בלי לעצור. למטוס האיירטרקטור יש גרסה שכזו, נושאת מצופים, שנקראת פייר בוס. יופי של שם.
אלוף הכיבוי הוא ה-CL415, שפותח במקור בידי חברת קנדאייר הקנדית ועתה נמכר בידי ויקינג אייר. זה מטוס גדול בהרבה, שהוא ספינת טיס - כלי בעל גוף בצורת סירה שיודע לפעול מעל מגוון מקווי מים, אפילו מפרצים עם גלים נמוכים.
ל-CL415 יש משאבות אדירות שמאפשרות לשתות 7,000 ליטר בתוך 14 שניות בלבד, ולערבב את הנוזל עם כימיקלים שונים, לטוס לאזור שרפה ולשטוף אותו בדייקנות. הוא עוצב כך שיהיה נוח לשליטה גם באוויר הדחוס של ענני העשן, ונחשב ליעיל ביותר מסוגו בעולם. בשנה שעברה הושק דגם משופר, CL515, ובו שיפורי ביצועים ואמצעים לזיהוי מוקדי אש בראות בעייתית.
עוד מטוס כיבוי כזה הוא ה-BE200 אלטאיר של חברת ברייב הרוסית - עוד ספינת טיס, הפעם בתצורה סילונית. ביכולתו לשאת עד 12,000 ליטר, והטווח שלו ארוך מאוד, כך שביכולתו לספק סיוע כיבוי גם בנקודות מרוחקות ממקווי מים.
איך מתבצע הכיבוי עצמו? ישנן מספר טקטיקות נפוצות שמושפעות ממצב השרפה, מספר המטוסים הזמינים, מצב הכוחות על הקרקע ותוואי השטח.
לדוגמה ישנה הטלה עקיפה, שמתאימה לשרפות גדולות ובמסגרתה מוטלות רצועות של מעכבי בערה כדי ליצור אזורי חיץ ולתעל את התקדמות האש. ישנה הטלה שפותחת שטח, במסגרתה יפגעו מעכבי בערה בשולי המרחב הבוער, כדי לאפשר לכוח קרקעי להתקרב ולהציף את האזור.
וישנה הטלה שמתאימה לנקודות התלקחות חדשות ומסוכנות, ובה יפגעו מים ומעכבי בערה ישירות במוקד אש - שיטה שמחייבת מטוסים עם סבב מילוי זריז.
הכלים והשיטות הללו מצריכים אימונים ייעודיים רבים. יעפי הטלת מים הם לא משהו שלומדים בצבא, וכל מטוס כיבוי מתנהג אחרת באוויר. ולכן כל מדינה שסובלת משרפות צריכה להחזיק צוותים מיומנים, ציוד מתאים ולהשקיע בהפיכתם ליחידת כיבוי עילאית.
למעשה זו אחת הסיבות שיחידות כיבוי אווירי נוהגות לבוא ולסייע למדינות שמבקשות עזרה. זה לא רק אלטרואיזם, כי אם הזדמנות לתרגול במצב אמת, ובלי לחצים פוליטיים ואחרים שעולים כשמתמודדים עם שרפה אצלך במדינה. בנוסף הרבה מיחידות הכיבוי מופעלות בידיים פרטיות, ומרוויחות לא רע משירותיהן.
זה שנים רבות שמנסים לפתח שיטות יעילות יותר להפעלת כוח אווירי לכיבוי שרפות. באמצע שנות השלושים פותחה פרקטיקת צנחני האש - צוות שצונח אל שטח מבודד שנמצא בנתיב התקדמות השרפה. ביחד עם הצנחנים הוצנחו מיכלי מים ותפקידם היה ליצור אזורי חיץ בכריתת עצים, לסייע לנפגעים, ולעכב את האש עד הגעת כוחות קרקעיים. השיטה עדיין נפוצה בארצות הברית, בקנדה וברוסיה, אך לא מתאימה לכל שטח וכל תרחיש.
שיטה אחרת שנוסתה היתה פצצות המים: ב-1950 נבחנה בקנדה הטלת שקי מים של 18 ליטר, ואז התברר שזה פלופ. אם התפוצצה הפצצה על הקרקע, היא לא השפיעה על צמרות עצים, וגם העיפה גיצים שנשאו את האש הלאה. ואם התפוצצה באוויר, לא היה לה יתרון אמיתי על פיזור מים סטנדרטי. ישנם פיתוחים בתחום, כדוגמת מטעני מעכב הבערה שהטיל צה"ל, מטענים שמתפזרים באוויר כדי למנוע גיצים. אולם,אלו נחשבים לפתרון חירום, שאינו אפקטיבי כמו מטוסי כיבוי ייעודיים.
חשוב לזכור שכיבוי מוטס הוא רק כוח סיוע, שאינו מחליף השקעה בתשתיות והיערכות מקדימה, למשל חישוף והסרת צמחים בסכנת דלקה מקרבת מקומות יישוב, מדיניות יערנית שמעדיפה שתילת עצים שהמבנה שלהם תורם פחות להתפשטות מהירה של אש, הדרכה ואימון של כבאים מתנדבים ומערכות מתאימות לניטור מוקדם של דלקות. אם לא תדע ישראל להיערך נכונה, תמשיך לאבד את הטבע המקסים שלה, תוך נזק לרכוש וסכנה לחיי אדם. טיסה נעימה!
41 תגובות לכתיבת תגובה