"אני לא רפפורט"

המחזה: על ספסל בפארק נפגשים מדי יום שני זקנים — נאט, יהודי קולני ופנטזיונר, ומידג', שחור חששן ועצבני. בין השניים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת, הכוללת גילויי חיבה, ויכוחים קולניים, שיחות על החיים והשנים שעברו והרבה הומור ("מספיק עם הנוסטלגיה. בגילנו היא יותר קטלנית מהתקף לב").

המחזה עלה בברודוויי ב־1985 וגרף את פרס הטוני למחזה הטוב ביותר. מאז הוא מככב ברפרטואר של תיאטראות ברחבי העולם. ב־1996 הוא עובד לסרט קולנוע עם וולטר מתאו ואוסי דיוויס.

משתתפים: נתן דטנר, נורמן עיסא, ריקי בליך, שחר רז, ניל משען, רונית אפל, שלומי יפרח, טל קלאי ודוריאל זהר.

הבמאי: רוני ניניו, שביים בין השאר את סדרות הטלוויזיה "כבודו", "עבודה ערבית", "מרחק נגיעה" ו"לתפוס את השמיים"; סרטי הקולנוע "היו לילות", "שחקנים" ו"המחצבה"; וההצגות "איש הגשם" בבית ליסין, "דוחקי הקץ" בחאן, "ארטון" בהבימה, "אגדת דשא" בקאמרי, "דינה" בתיאטרון דימונה ועוד.

מתוך החזרות להצגה אני רפפורט ב תאטרון הבימה. מימין: ניניו, עיסא ודטנר | צילום: אוראל כהן

"שווה לעשות את המחזה המצוין הזה כיום משני טעמים", אומר ניניו. "ראשית, אם אתה מוצא לו ליהוק מעניין וחד־פעמי שיש בו אמירה. שנית, כשהמחזה נכתב אז 80 נחשב מאוד זקן, אבל היום 80 זה ה־60 או ה־70 החדש. השניים האלה עומדים על כך שיתייחסו אליהם בכבוד, שיש להם עוד הרבה מה לתת לחברה ושהם אנשים רגילים. יש בו משהו מאוד אנושי. מה שאפיין את ההצגה בכל העולם הוא ששחקנים צעירים שיחקו את הזקנים, וכבר בזה יש אמירה: בואו ניקח את בן ה־50 או ה־60 וניתן לו להיות בן 80".

"ככל שאנחנו חופרים במחזה בחזרות, אנחנו מגלים עד כמה הוא נוגע ללב, מצחיק ופונה לכל הקהלים. גם בעבודה שלי עם נתן ונורמן ועם השחקנים הצעירים אנחנו רואים מה יקרה איתנו בעוד כך וכך שנים. בדרך ההתנהגות שלהם יש משהו עם המון תקווה, צעירות, הומור וחום אנושי. אני מאמין שגם צעירים יתחברו לזה כי זה סיפור טוב".

הבמה: מדובר במחזה ריאליסטי וההחלטה של ניניו ושל מעצבת התפאורה סבטלנה ברגר היתה לתת לו טאץ' פיוטי. הבמה היא קופסה שחורה שיש בה פנסים של הפארק, שני ספסלים וגשר, שמסתובב תוך כדי ההצגה. "זה מאוד תיאטרלי", אומר ניניו.

העבודה: בחדר החזרות עובדים דטנר ועיסא על המחזה. ניניו מתהלך סביבם משולהב, הוא לא מסוג הבמאים שיושבים על הכיסא מרחוק. תענוג לראות שני שחקנים מנוסים וטובים (דטנר בן 65, עיסא 54), שניהם גם במאים, שמפרקים את הטקסט ומוצאים את הרגע. "אני נהנה וחי בתוך הבנאדם הזה, לא אכפת לי שחור או לבן. אין לי הצבעים האלה", אומר עיסא. דטנר, שמשחק לראשונה בן 80, מודה שזה מלחיץ, אך מוסיף ש"יש בזה גם כיף, כי אתה יודע לקראת מה אתה הולך".

בשנות השמונים, כשההצגה עלתה בהשתתפות אבנר חזקיה ומוני מושונוב, צבעו את פניו של מושונוב בשחור כדי שיגלם את מידג'. "היום זה לא מקובל ויש בזה משהו מעליב", אומר ניניו שבחר לדמות השחור את עיסא. "ונשאלת השאלה מה עושים בישראל. אנחנו בחרנו בנורמן, כי מעבר לזה שהוא שחקן מצוין, יש אמירה בליהוק של שחקן ערבי־ישראלי, ובפרט של נורמן, שסיפר לא פעם על חוויותיו הלא פשוטות בנושא, גם אם כבר לא בודקים אותו בשדה התעופה מאז 'עבודה ערבית'. מבחינתנו, 'אני לא רפפורט' הוא עוד שלב בעבודה המשותפת שלנו, שממשיכה לבחון מה זה אומר להיות ערבי בישראל ב־2021, שזה אולי קצת כמו להיות שחור בארצות הברית של שנות השמונים.

"אני חושב שעצם זה שהקהל יודע מי השחקן שמגלם את מידג' אומרת משהו. זה איש שחור, שאני לא צובע בשחור. הקהל ישראלי יודע שהוא ערבי ישראלי, והידיעה מלמדת משהו על היחס של החברה הישראלית לערבים שחיים בקרבה, שהוא לא במיטבו כל הזמן, אם לנקוט בלשון המעטה".

הצגה ראשונה: 4.9.21