ליא קניג: "חסרה לי קצת חריצות"

איפה אנחנו תופסים אותך? 

“בבית שלי. אני פה מעל 25 שנה. בבית הזה ביליתי עם בעלי המשורר והמחזאי צבי שטולפר רק שנתיים וחצי, אבל יש לי הרושם שהוא פה איתי כל הזמן".

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

"במטבח שיכול להיות בן רגע גם חדר חזרות וגם ספרייה. אני שותה לפי תקופות: לפעמים הפוך, לפעמים אספרסו ולפעמים תה. וכל בוקר אני גם שותה אקטימל. אומרים שיש בתוכו חיידקים נגד שפעת ובאמת הפסקתי לסבול ממנה, טפו־טפו־טפו".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה? 

"הכי טוב היה לי לשתות עם בעלי. לפעמים היינו עושים חגיגה: קונים מעדנים פיקנטיים ושותים ליקר קוואנטרו".

על מה את עובדת עכשיו?

"אני משחקת בהבימה ב'זאקופנה שלי' מאת אורי אגוז בבימוי רועי הורוביץ עם מיקי קם ושירן הוברמן, וב'מקווה' מאת הדר גלרון בבימוי רפי ניב. בסוכות אשתתף בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים (28-18 בספטמבר) ואשוחח עם יוסי אלפי על סיפור החיים שלי ועל אחורי הקלעים בתיאטרון". 

מה השריטה שלך?

"אני יכולה לדבר עם הכלבה שלי צ'יקיטה כמו עם בן אדם. הרבה אנשים לא מבינים את זה".  

מה העצה הכי טובה שקיבלת? 

"בעלי שאמר לי 'לכי לאודישן ותהיי שחקנית'. אמנם גדלתי בבית של שחקנים, אבל זה לא אומר שמי שגדל בבית כזה חייב להיות שחקן. אותי לא דחפו לשיר ולרקוד כשהייתי קטנה, אני כנראה עשיתי את זה באופן טבעי. גם לא פינקו אותי במחמאות סתם". 

ליא קניג בביתה | צילום: רמי זרנגר

איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?

"עד הקורונה היו מפגשים עם חברים לאכול איזה בראנץ', עכשיו אני בבית, ואני מאוד אוהבת שנ"צ". 

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"להחזיר את המתים: שיישבו פה אמא שלי, אבא שלי, האבא החורג שלי, סבתא שלי, צבי שלי. כל מי שלא זכו לראות אותי מצליחה במקצוע הזה".

מי בעינייך האדם הכי סקסי?

"אם זו שאלה לאשה זקנה כמוני — אז ריצ'רד ברטון".

למי את מתגעגעת? 

"לאמי שנפטרה בגיל 57. לא שאלתי אותה המון שאלות שהייתי צריכה. לא חונכתי כמו שמקובל היום לדבר בגלוי עם ההורים ולהגיד מה מרגישים. וגם כשהייתי ילדה היתה מלחמת העולם השנייה ואחר כך הייתי בגיל ההתבגרות והייתי עסוקה בעצמי". 

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

"יש לי פטיש לנעליים וגם המוכרת  יודעת את העבודה. אם אני רואה משהו יפה בחנות, מיד היא מביאה עוד שבע קופסאות נעליים, אחת יותר יפה מהשנייה — ואני קונה את כולן".

מה היית רוצה לשנות בעצמך? 

"הייתי רוצה להיות קצת יותר חרוצה בלימוד עצמי. אין לי את הדרייב הזה של עוד ועוד ועוד. אני לומדת מה שצריך. אם אני צריכה ללמוד טקסטים לתפקיד אז כן, אבל אני מרגישה שהייתי צריכה להעשיר וללמוד יותר דברים מסביב".

על מה יש לך רגשות אשם?

"לי אין ילדים. אני לא מאשימה את עצמי ואת בעלי ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להאשים את עצמנו, כי כשהתחתנו ברומניה זה לא היה הזמן המתאים וכשבאנו הנה זה גם לא היה הזמן המתאים,  מפני שקודם רצינו להצליח ולבנות פה בית. לפעמים אני מאשימה את עצמי שאולי כן היינו צריכים לחשוב על זה, אבל אני מזכירה לעצמי שהחיים שלי איתו היו כל כך מלאים וזה לא היה חסר. כן יש לי ייסורי מצפון שנסעתי לארץ ולא חיכיתי שאמא תצטרף, אבל היא לא קיבלה אישור. הכי אוכל אותי שלא הייתי לידה כשהיא נפטרה".

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

"שעליתי ארצה ב־1961 ואחרי כמה חודשים כבר שיחקתי בעברית על במה במחזה 'בראשית' של אהרן מגד בהבימה. עכשיו אני מבינה למה המבקר חיים גמזו כל כך התרגז: מה זאת אומרת שהיא עלתה לבמה כשהיא בקושי יודעת את השפה? היום אני מבינה שזה היה הישג כי הוא העמיד אותי מהתחלה על הבמה". 

מה מפחיד אותך?

"דמנציה או דברים כאלה. אני רואה אצל הרבה אנשים בגילי שפתאם משהו בורח להם." 

מה עושה אותך מאושרת?

"הצלחה בתפקיד. כשאני חושבת על זה אז אני חייתי מתפקיד לתפקיד, אלה החיים שלי".

מה הכי חסר לך בחיים?

"האנשים שכל כך אהבתי ואהבו אותי".

מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך? 

"אהבת הקהל. לפעמים בעצמי אני לא מודעת עד כמה היא עוצמתית".

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

"כנות".

מי היוצרים האהובים עליך?

"מאוד נעלבתי כשעליתי לארץ שהשפילו את שפת היידיש שהוריי שיחקו בה בתיאטרון, פשוט זלזלו וזרקו אותה. לא החשיבו את שלום עליכם, י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים וכמובן יצחק מאנגר, שהיה פשוט גאון, אלה יוצרים גדולים. יש הרבה שחקנים ברומניה שהשפיעו עליי ויש גם שחקנית אמריקאית שהיא בשבילי המודל — קרול ברנט, גם קומיקאית, יודעת גם לשיר וגם לרקוד וגם שחקנית דרמטית יוצאת מהכלל". 

אם לא היית שחקנית מה היית עושה?

"האמת היא שאני כל כך הרבה שנים שחקנית שכבר שכחתי מה הייתי רוצה להיות".