חדשנות הלאום והדגל: חברות ואוניברסיטאות בארה"ב "נרתמות" למאבק בסין
החברות המסחריות והאוניברסיטאות משתמשות בפחד לקידום טכנולוגיות, מוצרים ואפילו קמפוסים חדשים. כך המדינה והמגזר הפרטי מזינים מעגל אימה שהם הנהנים העיקריים ממנו
אוניברסיטת וירג'יניה טק פרסמה בשבוע שעבר את החזון והתוכנית האסטרטגית של "קמפוס החדשנות הטכנולוגית" שבנייתו הושלמה עתה. בהודעה לעיתונות מסבירים את החזון בפאתוס המוכר, על איך טכנולוגיה ואנשים יכולים לפתור את הבעיות הדחופות בעולם, על החשיבות בפיתוח מנהיגות צעירה והקשר שמנסים לטפח באוניברסיטה עם מנטורים בכירים בתעשייה. אך משם דברים הולכים ונהיים קודרים.
קראו עוד בכלכליסט:
הצורך בקמפוס, מסבירים באוניברסיטה, הוא ממש ציווי לאומי: "ארצות הברית נהנתה מעמדה בולטת בכל הנוגע לטכנולוגיה... לשיפור כלכלתנו וביטחון מדינתנו", נכתב, "חובה שארצות הברית תשמור על תפקידה כמנהיגה בקידום הטכנולוגיה, כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר של החברה, ולהבטיח עולם בטוח יותר". האיום, כך נאמר שם, מגיע מ"המדינות המתעוררות", יופמיזם לשם המפורש "סין".
בנאום הצגת החזון הסביר לאנס קולינס, סגן הנשיא החדש של הקמפוס, כי הם מתכננים למלא תפקיד בחיבור הנקודות בין חדשנות, חינוך ומסחור טכנולוגיות כדי לעמוד במשימה. "אנחנו רוצים לאחד את המגזר הפרטי והציבורי עם סגל וסטודנטים מבריקים", אמר והוסיף, "קמפוס החדשנות לבדו אינו יכול לקחת על עצמו ציווי לאומי זה, אך אנו יכולים לשמש זרז".
אנחנו רגילים שפוליטיקאים זורעים פחד כדי למשוך תמיכה ציבורית, אך מוסדות אקדמיים ותעשיית הטכנולוגיה המסחרית נוהגים בדרך כלל בדרכים מפויסות יותר. לרוב החזון המוצהר שלהם ידגיש את טובת הכלל ואת הגדלת העושר והשגשוג הכלכלי והרעיוני. הוא ינמק פיתוחים ופעילות בהחלפת רעיונות או בתפיסה שהטכנולוגיות משחררות, מעצימות, מקלות או פשוט כיפיות. אז מדוע כעת פחד הופך להיות מניע לחדשנות?
1. לשמור על מנהיגות טכנולוגית
הקשר בין פחד וחדשנות טכנולוגית ארוך. לרוב כשמדברים עליו, זה נעשה משני כיוונים עיקריים ושליליים. הראשון הוא פחד (לא רציונלי) של צרכנים מפני חדשנות, שעליו יש להתגבר. לפי הגישה הזאת, משתמשים מפחדים מתוצרי החדשנות, אף על פי שאלה ללא ספק משפרים את חייהם, ולכן יש ללוות אותם בנחישות אל עבר השינוי. אפשר להגדיר אותו כחשש מפני "פיאודליזם דיגיטלי", עתיד דיסטופי שבו ממש כפי שצמיתים פיאודלים בימי הביניים לא יכלו להתקדם ולהחזיק בבעלות על הקרקע שאותם עבדו, כך גם אנו לא נוכל להימלט מהאוטומציה והטכנולוגיה שנשכור מהאדונים הדיגיטליים. בין שאלו מכוניות אוטונומיות, מכשירים חכמים, טכנולוגיה לעריכת גנים או ניווט, הצרכנים מתחילים לחוש כאילו הם מאבדים כוח וזכויות במערכת אקולוגית מקוונת חדשה.
הקשר השני הוא פחד (רציונלי) מהיעדרה של חדשנות. פחד זה מנוסח בפרפרזות שונות על בסיס הביטוי השגור: "חדשנות או נמות". בבסיס הרעיון הזה עומדת ההנחה שאין ארגון, פרטי או ציבורי, שיכול להרשות לעצמו להישאר בדיוק כפי שהוא. זאת אומרת שיצירתיות וחדשנות הן מוטיבים הכרחיים לא רק כדי להוביל בתחרות, אלא ממש כדי להישאר בה. שהרי אם לא נתעדכן, נחדש ונציע יתרון מקורי, תמיד יעדיפו את האחר על פנינו, וכך נידרדר אל מדרונות הלא רלבנטיות ואל סופנו המר. החדשנות הנחשקת ביותר בדיון זה היא "החדשנות המשבשת" (Disruptive Innovation, או בקיצור Disruption), שמתייחסת לניסיון לשבש פעילות מסורתית עד העצם וממש להחליף אותה.
שני סוגי קשרים אלו מקיימים דינמיקה ייחודית שממנה התגבשו, במקרה או שלא, אסטרטגיה וקשר חדש, שלישי, בין פחד לחדשנות. אמנם גם הוא ממוסגר באותו האופן של "חדשנות או נמות", אך הפעם המוות מתייחס לקיומנו הממשי, הפיזי. הדינמיקה הזו פועלת באמצעות הפעלת רטוריקה ואז רטוריקת נגד: מצד אחד תעשיית הטכנולוגיה מנסה ללא הרף לשבש ולשנות את סדרי חיינו, לעתים תוך יצירת תחושה של אובדן זכויות, ומצד שני היא אף מציעה את הביטחון והסדר החדש לנחם אותנו. הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום הגדיר דינמיקה כזו בספרו "מנוס מחופש", ולפיה דווקא כאשר החופש גדל אנשים חשים שמתעצם ה"שיבוש" בחייהם והחרדה שלהם גוברת, וזו מובילה באופן בלתי נמנע לחיפוש אחר ביטחון. כדי להשיב חלק מאותה תחושת ביטחון אבודה, אנשים מוכנים להקריב גם את החופש שלהם.
כך גם תעשיית הטכנולוגיה: חברות שפעם ניסו להמציא מכוניות אוטונומיות כמו בספרי מדע בדיוני, משתמשות ברוח החדשנות האופטימית כדי לאפשר לרחפנים להשמיד מטרות באופן אוטונומי; אחרות שרצו שאדם יוכל לשלוט על ביתו בפקודות קוליות כמו במסע בין כוכבים, כעת מחמשות בטכנולוגיה הזאת רובוטים רצחניים; מערכות ניתוח נתונים שנוצרו לפענח קול ושפה כעת משמשות להבדיל בין סירת פליטים לספינת מלחמה; אוניברסיטאות שביקשו לפתור את בעיות העולם, כעת מכשירות את דור העתיד שישמור על מנהיגותה הטכנולוגית של אמריקה.
2. למסור את החופש שלנו
וירג'יניה טק היא כמובן לא הראשונה לבצע את הקישור הזה, היא רק משכפלת נרטיב שהולך ותופס תאוצה, שאותו מנסות חברות הטכנולוגיה הגדולות לבסס: חדשנות היא צווי לאומי. אותה חדשנות שהוגדרה בשפה הומנית ואוניברסלית כמו לחבר קהילות מעבר לגבולות פיזיים, להעצים את חופש הביטוי או להרחיב את הידע האנושי, כעת מתוארת בשפה פטריוטית. אך זהו, יש לזכור תמיד, אינו פטריוטיזם תמים, אלא מתובל באינפלציית פחד שנועד לדחוק בממשלות לגלות פרוטקציוניזם, להעדיף את השירותים שלהן על פני האחרות, להביא להן את החוזים הממשלתיים השמנים ובטוחים, ובסך הכל להגדיל את התלות הכללית במוצרים הטכנולוגיים שלהן.
"אנו מאמינים בהגנה החזקה של ארצות הברית ואנו רוצים שלאנשים המגינים עליה תהיה גישה לטכנולוגיה הטובה ביותר במדינה, כולל זו של מיקרוסופט", אמר בעבר בראד סמית ממיקרוסופט. "זו מדינה נהדרת וצריך להגן עליה", אמר מייסד אמזון ג'ף בזוס; "אנחנו מוכרים מערכות למניעת פשע וטרור, ובסוף איזו חלופה יש לגופי אכיפה, מודיעין ומשטרה כדי לפעול נגד פדופילים?", אמר מייסד NSO שלו חוליו; "תאר לך שארגון כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי רוצה מידע על חיילי צה"ל... להריץ ענן מחוץ לגבולות ישראל זה סכנה", התריע ערן פייגנבאום, מנכ"ל אורקל ישראל.
אסטרטגיה זו אינה חדשה והוגדרה בחרדה ב־1961 על ידי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר "הקומפלקס התעשייתי־צבאי". כבר אז ידע אייזנהאואר להסביר כי הקשר שמתחזקים תאגידים, כוחות הביטחון ומוסדות אחרים הוא מסוכן, ומייצר מערכת יחסים תלותית ורעילה, שסופה לפגוע בחיים הדמוקרטיים עצמם. לא רק משום שהיא זורעת פחד שהופך אותנו קלים לשכנוע למסור את החופש שלנו תמורת הסדר של אלו שמייצרים אצלנו את השיבוש מלכתחילה, אלא כפי שהסביר זאת אייזנהאואר: "כל ספינת מלחמה ששוגרה, כל רקטה שנורתה, מסמנת, במובן הסופי, גניבה ממי שרעבים ואינם ניזונים, ממי שסובלים מקור ואינם לבושים". אומה שמבזבזת את כספה לרכישת נשק, טען, "מבזבזת את זיעת הפועלים שלה, את גאונות המדענים שלה, ואת תקוות ילדיה".