עלית קרייז | צילום: אוראל כהן
עלית קרייז מערערת על המוסכמות שבביקור במוזיאון
ביצירה החדשה שלה אמנית המיצג דורשת מהמבקרים לעצום עיניים מול יצירות או להישכב על רצפת הגלריה. כמו כל היצירות הקודמות שלה "הכל נועד כדי ליצור אינטימיות עם הצופים"
בעבודה החדשה של האמנית עלית קרייז במוזיאון פתח תקווה יש הצעה רדיקלית: להסתובב במוזיאון עם מדריך קולי אך במקום לתווך את העבודות הוא מציע לצופה התבוננות אחרת במרחב המוזיאלי. זו עבודת סאונד (יועצת מלווה רננה רז) המוליכה את הצופה בקולה של קרייז, מציעה לו לקיים פעולות מסוימות, שואלת שאלות, מכוונת להתבוננות פנימית ומנסה לכונן יחסים אינטימיים בינה לבין הצופה (לכל מין יש גרסה).
למשל, כבר בהתחלה קרייז מבקשת מהצופה לעמוד מול טקסט המציג את התערוכה אך במקום לקרוא בו היא מבקשת להתבונן רק בנקודה המסיימת את הטקסט. כלומר, לבטל את העוגן שכולנו נאחזים בו: על מה התערוכה, מי האמן – ופשוט להתבונן, לגעת, לחוות ולדמיין, לצאת קצת מהמשטור של הצפייה. מול עבודת הווידאו של יסמין ורדיי קרייז מבקשת דווקא לעצום עיניים; ומול סדרת הציורים של כארם נאטור היא מבקשת להתמקד ברווח שביניהם.
במקום אחר היא מבקשת מהצופה להריח את הקיר ולגעת בו, ״הקיר הזה, שהוא משאת נפשם של כל כך הרבה אמנים, וזה סתם קיר״, או לשכב על הרצפה ולהתבונן כלפי מעלה, מהלך שקצת מזכיר את מה שהילדים אוהבים לעשות במוזיאון. בצורה גסה אפשר לומר שקרייז היא מעין פרזיטית שמשתמשת בתערוכה כדי לייצר את העבודה שלה.
צריך לומר: העבודה עדיין לא מדויקת. הטקסט מעט מאולץ, ההתחשבות בעבודות של האמנים ניכרת והשיטוט יוצר תחושה מעט אקראית. ובעיקר, העבודה לא מייצרת את החוויה הרגשית שקרייז, אחת מאמניות הפרפורמנס המרתקות שפועלות פה, מצליחה בדרך כלל לייצר. אולי זה קשור לכך שזה הנסיון הראשון שלה ליצור עבודה במרחב המוזיאלי וגם היא – כך נדמה – יראה מהמרחב הממושטר והקפוץ. קרייז, שהחלה את דרכה כשחקנית בתיאטרון המיינסטרימי ואחר כך בפרינג׳, היא אחת הבולטות שבהן. בנוסף לה, אזכיר גם את מיכל סממה הנהדרת וחנה אנושיק מנהיימר, אמנית מיצג חדשה בשדה שכבר עכשיו מצטיירת כרדיקלית ביותר. שלושתן מדברות על נשיות, גוף ומגדר ומייצרות יחסים אינטימיים עם קהל.
אחד המאפיינים הבולטים ביצירתה של קרייז הוא השימוש בקולה. קול עמוק המייצר קרבה. מאפיין נוסף הוא נוכחותה החזקה והמרשימה. המאפיין השלישי הוא האינטימיות שהיא חולקת עם הצופים בנוגע לחייה, עם דגש על מערכות יחסים כושלות וכמיהה לאהבה. אלו, שמדברים אל כל אחד ואחת מאיתנו, מייצרים עבודה שכוחה הוא ברגש וביכולת להזדהות. בעבודה ״חדר ריק״ שהוצגה לראשונה בתיאטרון תמונע ובשבוע שעבר בפסטיבל ״מקודשת״ בירושלים, עיצבה קרייז את הבמה בדומה לדירה הפרטית שלה, הזמינה את הקהל כולו לקחת חלק באירוע, ניווטה אותו במרחבי הבית באמצעות שאלות אישיות הנוגעות לבית, ליחסים ולהעדפות, עד שנותר אדם אחד על הבמה — האדם המושלם לחיים משותפים איתה.
יש גם עבודות פוליטיות יותר, חלקן מוזמנות. כזו היתה העבודה הנהדרת, ״אני רוצה לבקש סליחה״, על גג בית החולים ליולדות ״ביקור חולים״ בירושלים, שבו היא העלתה את הצופים לגג, דרך מדרגות בית החולים הפעיל, לנוף הפוליטי, החצוי, עם היסטוריה מסוכסכת, ושילבה סיפורים הכוללים את האישי, החווייתי והפוליטי.
עבודה מוזמנת נוספת נעשתה ב־2020 במועדון החשפנות פוסי־קט בכיכר אתרים, כמה חודשים לאחר שפסקה פעילותו. קרייז, כהרגלה, ביקרה במקום, חקרה את ההיסטוריה שלו, דיברה עם הנשים שעבדו שם ויצרה סיור מודרך באזורים השונים של המועדון: מהמרחב הציבורי שבו הנשים מציגות את גופן במרחק נגיעה ועד לחדר פרטי עם המיטה, בקומה הכי תחתונה של המועדון, שאולי ואולי לא שימשה את הבנות במתן שירותי מין ללקוחות. ״ב־15 דקות של מפגש פרטי אחד על אחת, ובעלות של 350 ש״ח ממוססים כאן את הבדידות״, היא אומרת באוזנייה. ״100 שקלים מהסכום מועברים לבעל המועדון. על מה שקרה בתוך החדר אסור היה לדבר״.
בתקופת הקורונה, יצרה עבודה המיועדת לצופה יחיד, Less Alone City, שהתקיימה בכיכר גבעון בתל אביב. במהלכה היא העבירה את הצופה מסע שתחילתו בציפיה לפגישה רומנטית עם אהוב או אהובה: ״עוד מעט יגיע האדם שאת מחכה לו, דמייני שהוא מגיע מאחורייך, הסתובבי והסתכלי, הוא שם? אולי מהצד שמעבר למגדל הגבוה?", נאמר באוזניות, וסופו בפיקניק אינטימי עם האמנית על הדשא בסמוך לקניון TLV .
קרייז משתפת את הקהל בסיפורים הכי אינטימיים שלה, הרוב סיפורים רומנטיים עצובים, כדי לבסס אמון ופתיחות הדדית ונראה שזה סוד הקסם. ״אני לא משתפת מתוך מקום מציצני, אלא מרצון להראות את הרגעים של החולשה״, אומרת קרייז. ״אני מביאה רגעים מאוד אנושיים וברגע שאני מוכנה לשתף אותך אז גם את תהיי מוכנה לשתף אותי״. סוג זה של תקשורת נעשה נדיר בשדה שבו המסכים והטכנולוגיה המתקדמת מייצרים יותר ויותר ניכור. בעולם כה טכנולוגי והדמייתי, קרייז מאמינה בקשר, בנוכחות, במפגש, ״האינטימיות היא משהו שאנחנו יותר ויותר פוחדים ממנה, יותר ויותר סגורים בבית — אבל ממנה נולדת בעצם היצירה האמנותית. זה בעצם הכל על אנשים״, היא מסכמת.