המדינה שכחה את מערכת בריאות הנפש

בעיצומה של הקורונה והגל הרביעי, הדורש השקעת משאבים וצרכים אדירה, נשכח כמעט לחלוטין הצורך הדחוף להשקיע באחת ההשלכות החמורות של המגפה – מערכת בריאות הנפש.

לא מדובר בצעד המבורך והמתבקש של תוספת 400 מיליון שקל בתקציב המדינה למיטות אשפוז ותקנים בבריאות הנפש, לבינוי ושיפוץ מרכזים ובתי החולים פסיכיאטריים; גם לא בפתרון ההמתנה והתורים לטיפול נפשי עקב הקורונה, אלא במענה אמיתי למצוקה הקשה בתחום שיקום נכי נפש בקהילה באמצעות סל שיקום. 

בשנת 2000 נחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה. מטרתו להביא לשיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש, כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים. החוק מושתת על האמונה כי אדם המתמודד עם מחלת נפש ראוי לחיים איכותיים ומספקים וכי מקומו בקהילה.

נכי נפש הם אנשים המאובחנים כסובלים מסוגים שונים של פגיעות נפשיות המגבילות את יכולתם להסתדר בעולם בכוחות עצמם. לפי החוק, המדינה תעזור להם בשורה של תחומים, וכדי לתמוך בשילובם בקהילה הוקמו מסגרות שיקומיות, המלוות אותם להשתלבות מחודשת בתחומי החיים השונים: דיור, תעסוקה ושעות הפנאי.

בית חולים לפגועי נפש | צילום: טל שחר

כיום פועלים 146 הוסטלים לצד דיורים מוגנים וקהילות תומכות המעניקים טיפול, שיקום ותעסוקה לכ-35,000 איש. המסגרות תלויות על הרצף שבין תלות לעצמאות, כאשר ישנן מסגרות המספקות תמיכה אינטנסיבית למי שזקוק לכך ומסגרות לאנשים הנזקקים לפחות תמיכה. כל מי שמוכר על ידי הביטוח הלאומי בנכות של 40%, ונמצא במעקב פסיכיאטרי כזכאי לשירותי שיקום, יכול להיכלל במסגרות אלה, שהן הפתרון למערכת אשפוז יקרה ועמוסה.

אלא שבמקום לעודד פתיחת מסגרות נוספות, המדינה מייבשת אותן. במשך 15 שנה (משנת 2009) לא עודכנו תעריפי הסיוע בשכר דירה והם מגיעים לסכומים שבין 540 ל-770 שקל לאדם בחודש, סכום שלא מספיק אפילו לשכירת חצי חדר בדירת שותפים ברוב היישובים בארץ. 

לפי מדד הלמ"ס, שכר הדירה הממוצע כיום חצה את רף ה-4,000 שקל. ברור שבסכום הסיוע המגוחך שמקצה המדינה, אי אפשר למצוא לנכי הנפש דירה בקהילה, בטח לא בתנאים שהיינו רוצים שיחיו. 

העובדה שתעריפי הסיוע בשכר דירה לא הועלו אינה חיסכון כספי למדינה, אלא להפך. אדם שלא מתקדם ולא הופך לעצמאי ממשיך להיות צרכן של שירותי בריאות באופן אינטנסיבי. אם יחזור להתאשפז, עלות חודש אשפוז מגיעה לכ-40 אלף שקל, כמעט כמו עלות של שיקום בקהילה במשך שנה.

זו אוכלוסייה שיכולה וצריכה לחיות בקהילה. מגורים עצמאיים הם המפתח להחלמה. ההידרדרות במצבם היא הרבה פעמים תוצאה של בדידות ומצוקות חיים. אם הם יחיו עם דימוי חיובי של עשייה ומשמעות, מצבם ישתפר.

סיוע למשתקמים

אם לא די באפליה שבנוהלי משרד השיכון, משרד הבריאות מתעלם מחובתו לסייע בהשתתפות בשכר דירה. רק לאחרונה, בעקבות עתירה של פורום בריאות הנפש "אנוש" ועמותות נוספות, קבעו שופטי בג"ץ כי חובתו של משרד הבריאות, המעוגנת בחוק השיקום, להעניק "סיוע אפקטיבי" במימון שכר הדירה למשתקמים כחלק מסל השיקום, וזאת בנוסף לסיוע משרד השיכון. במסגרת פסק הדין דחק בג"ץ במשרד הבריאות להשלים ב"לוח זמנים מהיר" את הוצאת מודל הסיוע הייעודי לפועל. אבל למשרד הבריאות יש זמן וקצב משלו.  

בסכום של 540 ואפילו 770 שקל המדינה לא יכולה לדרוש סטנדרט מינימלי לשיקום בדמות אדם בודד בחדר ותנאים אלמנטריים בסיסיים. לא ניתן לצפות ממפעילי ההוסטלים לממן מכיסם את שהמדינה מסרבת לממן והדייר עצמו אינו יכול לעשות. לצד החובה להבטיח שלא תהיה הזנחה פיזית או גריעה בשירותים האחרים, מחויבת המדינה לדאוג לתקצוב הולם להבטחת תנאים אלה. 

כיום תקציב משרד הבריאות לטיפול בכ-3,000 מאושפזים פסיכיאטריים עומד על 1.350 מיליארד שקל בשנה, בעוד תקציב המשרד לשיקום 35,000 נכי נפש בקהילה מגיע ל-1.250 מיליארד שקל בשנה. איפה הפרופורציה? איפה ההיגיון?

כבר כיום חבה המדינה למפעילי ההוסטלים מיליארד שקל עבור כיסוי עלות שכר הדירה, שיפוי עבור שכרם של העובדים הסוציאליים, בעקבות צו ההרחבה בענף, שלא לדבר על חובות בגין אשפוזים עקב הקורונה, בידודים ועוד, וזאת בטרם השלכת העלויות של הגל הרביעי למגפה.

התוצאה היא שהמדינה מדירה את נכי הנפש בקהילה לחצר האחורית, וגוזרת עליהם ריחוק גאוגרפי וחברתי, ומאלצת את מפעילי ההוסטלים להקימם בשכונות חלשות ובפריפריה. את המחיר ישלמו, כמו תמיד, הדיירים עצמם ובני משפחותיהם.  

שאול בוארון הוא יו"ר פורום בריאות הנפש