המרגל אולג גורדייבסקי (בתמונה) רץ לחופשי כשאחריו הקג"ב, תוך שהוא מסתכן בכך שיבחינו בו | צילום: AP
לא רק ספורט: ריצה חרצה את גורלו של המרגל המושלם
ריצה יכולה להכריע את הגורל בין חיים למוות. המרגל אולג גורדייבסקי, למשל, נמלט על נפשו לאורך 25 קילומטרים של אימה
אחת הריצות הכי מוצלחות שלי לא התרחשה על מסלול המרוצים או באיזו תחרות. יום אחד הגעתי לעבודה לאמן את ספורטאיי בשחייה ובכניסה אני שומע את השומר צועק לעברי בפאניקה: “תפוס אותו, הוא ניסה לפרוץ לכאן”.
קראו עוד בכלכליסט:
מצאתי את עצמי שועט במורד הרחוב בחיפה, דולק אחר נער צעיר. עשרות מטרים נוספים חלפו עד שהצלחתי להניח יד על כתפו ולעצור אותו. התדהמה מכך שמישהו רדף אחריו והצליח להדביק אותו, ניכרה על פניו. ללא התנגדות הוא המתין איתי עד הגעתו של השומר.
אני חייב להודות שהתחושה היתה נהדרת, כאילו זכיתי במרוץ הכי משמעותי שבו לקחתי חלק. לראשונה, חשתי שלעובדה שאני מתאמן בריצה מדי יום, היתה משמעות מעשית שהועילה ב”חיים האמיתיים”.
לפני כמה שבועות, בעת קריאה בספר "המרגל והבוגד" מאת בן מקנטייר (הוצאת תכלת), ספר עיון מרתק, גיליתי את אחד מסיפורי הריצה המעשיים הטובים ביותר בהם נתקלתי: סיפור שגורם למרדף אחרי גנב מתחיל או לספרינטים שבהם מעורב טום קרוז כמרגל — למשל בסרטי "משימה בלתי אפשרית" — להיראות כטיולים נינוחים וחסרי חשיבות בפארק.
מסופר שם על אולג גורדייבסקי, מגדולי המרגלים שידע העולם בעת המודרנית: גורדייבסקי, קצין קג”ב מבטיח, ידוע בכך שחשף למערב את הסודות הכמוסים ביותר של האימפריה הסובייטית, כששימש סוכן כפול ששירת גם את ארגון הביון הבריטי 6־MI. יש המייחסים לפעולותיו את סיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות.
מה הקשר בין פרשיית ריגול סובייטי וריצה? מתברר שגורדייבסקי השקדן היה חובב ריצה מושבע וספורטאי מוכשר, שגם במסגרת תפקידיו התובעניים ביותר באיסוף מידע עבור הקג”ב בדנמרק ובלונדון, הקפיד לצאת ולהתאמן. לדבריו, הריצה היתה מפלט תמידי שאיפשר לו לעשות סדר במחשבותיו.
אולם דבר לא הכין את המרגל המוכשר ליום שבו ישתמש בכישורי הריצה שלו בניסיון להציל את חייו.
עניין של דקות בין חיים ומוות
זמן לא רב לאחר שנקרא לחזור מלונדון לרוסיה גילה מרגל אמריקאי תאב בצע גילה את העובדה שגורדייבסקי עובד גם בשביל הבריטים והחליט להדליף זאת לקברניטי הקג”ב. אלה זימנו אותו בבהילות למטה שלהם כדי לבדוק את מהימנות המידע שהגיע לידיהם , והמרגל הסובייטי הפעיל תוכנית בריחה שטוו עבורו הבריטים בדיוק למקרה כזה.
על פי התוכנית, היה על גורדייבסקי להימלט בתחבורה ציבורית ממוסקבה אל הצד השני של רוסיה, בסמוך לגבול הנידח עם פינלנד. שם, בנקודת ציון מוסכמת בשולי דרך מרוחקת ומיוערת, היה אמור לאסוף אותו רכב ביון בריטי ולהבריחו בתא המטען לפינלנד.
כנגד כל הסיכויים גורדייבסקי ביצע את המוטל עליו והצליח להגיע לעיר קטנה בשם וויבורג ומשם היה אמור למצוא את דרכו אל נקודת איסוף. העובדה שהקדים בארבע שעות איפשרה לו לשבת ולאכול בנוחות במסעדה: “עוף ושני בקבוקי בירה”, רב־המרגלים החל לחוש תחושה של נמנום. עייפות המסע ניצחה וגורדייבסקי נרדם בו במקום. כשהתעורר בבהלה כמה שעות לאחר מכן, הביט בשעונו והבין שאם לא ימצא דרך מאוד יצירתית ומהירה להגיע לנקודת האיסוף — ייחרץ עליו גזר דין מוות.
לרוע מזלו, הכביש המוביל ליעד היה נטוש לגמרי מרכבים. המרגל תחב בזריזות בקבוק בירה נוסף לתיקו ובחר באפשרות היחידה שעמדה לרשותו — לרוץ בניסיון להציל את חייו. למרות התלאות שעברו עליו בחודשים שקדמו לבריחתו הנועזת, גורדייבסקי המסור הקפיד לשמור על כושר והמשיך לבצע את אימוניו הקבועים. כמה מאות מטרים אל תוך הריצה, כך תיאר בזיכרונותיו, כבר היה שטוף זיעה. הוא חש את לבו הולם, ממאמץ, אך גם מפחד.
ריצתו על הכביש גרמה לו לעשות את הדבר המסוכן ביותר עבורו באותם ימים: להתבלט. אך יותר מכל הפחידה אותו הידיעה שעליו להצליח ולעבור 25 קילומטרים בשעה וחצי בדיוק (קצב של 36 דקות לכל 10 קילומטרים). ייתכן שזה היה ביכולותיו באותם ימים, אך לא עם תיק כבד וביגוד לא מתאים. “גורדייבסקי רץ מהר ככל שנשאו אותו רגליו”, נכתב בקורות מעלליו של המרגל, “הוא רץ על חייו”.
הקילומטרים אמנם חלפו תחת רגליו, אך לדאבונו של גורדייבסקי כך גם הדקות היקרות שעשויות היו להכריע את גורלו. במשך רוב הריצה הכביש היה שומם ושום אפשרות אחרת לא נראתה באופק. אלא שפתאום גורדייבסקי שמע נהמת מנוע של משאית מגיעה מאחוריו והבין שאולי ישועתו מגיעה. בחוסר ברירה, הרים את אצבעו וסימן לנהג כי הוא זקוק לעזרתו.
זה הצליח. את הקילומטרים הבודדים שנותרו לו עד נקודת האיסוף השלים במשאית. לנקודת האיסוף הגיע בדקה ה־90, מה שאיפשר את חילוצו של רב־המרגלים מזרועותיה התמנוניות של רוסיה. לפעמים הביטויים "קו הסיום" ולהימלט על נפשך", מתברר, מקבלים משמעות מוחשית ביותר.