מריון קוטיאר ואדם דרייבר ב"אנט". כמו כל סרטיו של קאראקס הוא לא נראה כמו שום דבר שאנחנו מכירים | צילום: Filmcoopi
במאי הסרט "אנט": "אני לא מצטלם, לא הולך לקולנוע ושונא סטרימינג"
תשע שנים לקח לבמאי הצרפתי לאוס קאראקס להשלים את סרטו החדש "אנט", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. "זה בגלל שחיכיתי לאדם דרייבר שישחק בתפקיד הראשי וגם כי יצאו לי מוניטין רעים", הוא אומר לכלכליסט ומסביר למה החליט הפעם לעשות מיוזיקל, מדוע השתמש שם בבובה שתגלם תינוקת ומה יש לו נגד אמזון פריים, שבזכותו הסרט הזה בכלל קיים
תשע שנים חלפו מאז יצא סרטו הקודם של לאוס קאראקס, ״מנועים קדושים״, שהיה לטעמי סרט השנה של 2012.
תשע שנים עד שהוא הצליח להביא למסכים השנה את סרטו השישי - ״אנט״, שפתח את פסטיבל קאן, זכה שם בפרס הבימוי ועלה בסוף השבוע בבתי הקולנוע בארץ.
קראו עוד בכלכליסט:
״מנועים קדושים״, מצדו, יצא 13 שנים אחרי הסרט שקדם לו, ״Pola X״, שיצא שמונה שנים אחרי סרטו השלישי, ״הנאהבים מפריז״. בשנות השמונים, בזכות סרטים כמו ״בחור פוגש בחורה״ ו״זה אצלה בדם״, קאראקס נהפך לאחד הבמאים הבולטים בקולנוע הצרפתי והוא יצר שלוש יצירות מופת מסוגננות בתוך שבע שנים. את שלוש יצירות המופת הבאות שלו לקח לו 30 שנים להשלים. בראיון ל״כלכליסט״ שהתקיים בשיחת וידיאו, זו היתה השאלה הראשונה שהיתה צריכה להישאל.
למה לקח לך תשע שנים לעבור מ״מנועים קדושים״ ל״אנט״?
״יש לכך שלוש סיבות: כסף, ליהוק ומוניטין גרועים״.
כסף זה ברור: ״אנט״, שצולם בחלקו ברחובות לוס אנג׳לס וסנטה מוניקה ובחלקו ברחבי אירופה, הוא לא סרט זול: יש בו לוקיישנים רבים, שני כוכבים, תפאורה מסובכת ולא מעט סטטיסטים. גם הליהוק, מתברר, היה גורם מעכב. ״כשאתה יודע בדיוק את מי אתה רוצה לתפקיד הראשי, זה עושה בעיות כי צריך לחכות עד שהוא יתפנה״, אומר קאראקס. במקרה הזה קאראקס ידע כבר ב־2012 שהוא רוצה לתפקיד הראשי את אדם דרייבר, שאותו הוא ראה בסדרה ״בנות״. דרייבר עזר לא מעט בשלבי גיוס הכספים, אבל גם כשהכסף גויס, ההפקה היתה צריכה לשבת ולחכות עד שדרייבר יסיים לצלם את ״מלחמת הכוכבים״.
הבנתי את עניין הכסף והליהוק. מה העניין עם המוניטין הגרועים?
״׳הנאהבים מפריז׳ הפסיד כל כך הרבה כסף, שמאז יצא לי שם רע בקרב מפיקים, וקשה לי להשיג מימון לסרטים שלי״.
אז מה עשית בעשר השנים שעברו בין סרט לסרט?
״טיילתי קצת, קראתי קצת, חשבתי קצת והתאהבתי קצת. אני מקדיש זמן לבתי״.
בתור במאי שנודע כביישן, מסתגר ואקסצנטרי, מפתיע למצוא את קאראקס במצב רוח דברני. כן, הוא מעדיף לעשות את זה כשבמשך רוב השיחה המצלמה אינה פונה אליו, כשאני בעיקר רואה את ידו, עם הקעקוע הכה מזוהה עליה, שמדליקה סיגריה אחרי סיגריה, אבל לא את פניו, וכשהוא מבקש שלא להקליט את השיחה. אבל אלה לא בקשות שלא ציפינו מבמאי שצץ רק פעם בעשור ושסירב לעלות לקבל את פרס הבימוי בקאן.
דרייבר מגלם ב״אנט״ את הנרי מקהנרי, סטנדאפיסט בוטה שנהנה לזעזע את הקהל שלו. הוא מתאהב באן (מריון קוטיאר), כוכבת אופרה. שניהם אנשי במה שחיים חיי רגש אינטנסיביים והולכים עם האמנות שלהם עד הקצה, עד שאין להם ברירה אלא לשעתק את היצירה שלהם גם לחייהם הפרטיים, והמחיר לכך הרסני.
לשניים נולדת בת, אנט, שעוד כתינוקת עשויה להתגלות ככוכבת גדולה משניהם יחד. את הסיפור לסרט כתב ההרכב המוזיקלי ספארקס, האחים רון וראסל מייל, שכתבו גם את כל השירים בסרט. זה המקום לציין ש״אנט״ הוא מיוזיקל. או יותר נכון, אופרת רוק, שבה כמעט כל העלילה מושרת, הרגשות מועצמים, הדרמה מוקצנת, והגורלות נחרצו מראש. קאראקס מבקש להדגיש ש"כל השירה נעשתה בלייב בזמן הצילומים, ובכוונה בחרתי שחקנים שאינם זמרים מקצועיים".
מי שראה את הסרט התיעודי המצוין על ספארקס, יודע שהאחים מייל, שכבר משיריהם ניכר שהם חובבי קולנוע מושבעים, חלמו כבר לפני שנים רבות ליצור סרט שהם יכתבו לו את הסיפור ואת השירים. הם התחילו לעבוד עם ז׳אק טאטי, שמת לפני שהפרויקט קרה. ואז עבדו עם טים ברטון, שבסוף פרש מהפרויקט (בסרט מסופר שהאחים בכו כשהפרויקט עם ברטון התפרק). עכשיו בעזרת קאראקס הם סוף סוף הגשימו את חלומם. המוזיקה המעולה נשמעת כמו שירי רפאים שירדפו אתכם כמו רוחות זמן רב אחרי הצפייה.
איך נוצר הקשר בינך ובין ספארקס?
״קודם כל, אני מעריץ שלהם מאז שאני צעיר, כך שממש שמחתי שהם פנו אליי עם הצעה לסרט. אהבתי את הרעיון והיה תענוג לעבוד איתם״.
זה הסרט הראשון שלך באנגלית. איך היה לביים באנגלית?
״לא בטוח שיודעים, אבל אנגלית היא שפת האם שלי. אמא שלי היתה אמריקאית. עם השנים די שכחתי את השפה, אבל המוזיקה שאני הכי אוהב היא מוזיקה אמריקאית, והספרים שאני הכי אוהב הם ספרים אמריקאיים. אני קורא רק ספרים באנגלית ותמיד רציתי לביים סרט באנגלית״.
"אנט״ הוא סרט נפלא ומאוד יוצא דופן. כמו כל סרטיו של קאראקס הוא לא נראה כמו שום דבר שאתם מכירים, כמו כל סרטיו של קאראקס הוא גם יכול להיות קצת קשה לבליעה למי שרגיל לקולנוע נוסחתי, מסחרי וסטנדרטי. סרטיו של קאראקס הם תמיד מלודרמות היפר־מסוגננות, אבל תמיד יש בהם תדר אירוני, כמעט פרודי, שמלווה אותם, איזו מודעות עצמית שלא לוקחת ברצינות את הדמויות המאוד רציניות שלה. בתוך העצב והייסורים, יש בסרטיו של קאראקס משהו קורע מצחוק. והוא עושה עם הקולנוע כל מה שעולה על רוחו בווירטואוזיות מופלאה. אבל קל מאוד לפספס את התדר הזה. לכן סרטיו של קאראקס הם תמיד אירועים קולנועיים, אבל הם גם תמיד מפלגים את צופיו: אלה שמעריצים ואלה ששונאים. אנחנו מעריצים.
את הווירטואוזיות של קאראקס רואים כבר בסצנה הראשונה, שבה קאראקס עצמו יושב בתא הטכנאי באולפן הקלטות ומבקש ״אפשר להתחיל?״ ובכך נותן לספארקס את האות להתחיל לנגן ולשיר ואז לצאת מהאולפן בשוט נפלא ורצוף של כעשר דקות, שבו מתאספים כל שחקני וזמרי הסרט וצועדים ברחובות סנטה מוניקה ומשיקים את עלילת הסרט. בהמשך, כשנולדת אנט, הקהל — שכבר מבין שהסרט כולו מתקיים בצד הלא מציאותי של המציאות — מתוודע לדמותה של התינוקת, שאותה מגלמת בובה.
מה אמרו המפיקים כשאמרת להם שאת אנט תגלם בובה?
״זה לא עזר להם בתהליך גיוס הכספים״.
בכל זאת, למה בובה?
״ידעתי שאני לא יכול ללהק תינוקת אמיתית שתגלם את אנט מהלידה עד גיל 5, וידעתי שאני לא רוצה ליצור תינוקת באפקטים דיגיטליים. אני ממש לא אוהב את האפקטים האלה. רציתי שלשחקנים יהיה משהו אמיתי שהם יוכלו להחזיק ביד. וכך הגעתי לרעיון הבובה. עד שמצאנו את מי שיעצב לנו את הבובה ויעשה את כל הבובנאות בצילומים — זה עוד דבר שלקח לנו זמן ועיכב את הצילומים״.
בסופו של דבר, מי שנתן את עיקר המימון לסרט היה שירות הסטרימינג אמזון פריים. מה שאומר שבאמריקה הסרט יגיע לקהל הכי גדול שאי פעם היה לך, אבל הוא לא יראה את הסרט בקולנוע אלא בבית. איך אתה מרגיש עם זה?
״אני לא שמח מזה. כן, בזכות אמזון הסרט הזה קיים. אבל אני ממש שונא סטרימינג. אני חושב שלשירותי הסטרימינג ולקורונה יש אותו אינטרס בדיוק: להשאיר אותנו בבית. אבל אני רוצה שאנשים ייצאו. חייבים לראות קולנוע בחוץ, בבתי הקולנוע״.
בשנות השמונים הרבו להשוות אותך ליורש של גודאר. ב־40 השנים שעברו מאז אני רואה לא מעט יוצרים שהושפעו ממך. ראית, למשל, את המחווה שנואה באומבך וגרטה גרוויג עשו ב״פרנסס הא״ לסצנה עם דיוויד בואי מ״זה אצלה בדם״ שלך?
״אני שמח שאתה רואה את ההשפעה שלי על יוצרים צעירים, אבל אני לא רואה את זה. אני גם לא כל כך רואה סרטים חדשים. אני מודה שזה קצת מוזר שלפני רגע אמרתי שצריך לצאת לראות סרטים בקולנוע, אבל בתי הקולנוע החדשים בפריז או בארצות הברית פשוט לא כיפיים יותר, הם לא כמו בתי הקולנוע שאני זוכר כשהייתי צעיר״.