"יש היום אינפלציה של זכויות אדם"

כולנו נבראנו בצלמו ובדמותו של אלוהים, הרעיון הזה מלווה את האנשות כבר 3,000 שנים. על פי ספר בראשית אנחנו דומים לאל בגוף ובנפש. אבל מה זה אומר, בעצם? בספרו החדש, “אדם בצלם אלוהים” (ידיעות ספרים), טוען ד”ר תומר פרסיקו שצלם אלוהים הוא רעיון ששינה את החברה האנושית, והוא עומד בבסיסן של מהפכות רבות: המדע, החילון, הדמוקרטיה, ואפילו הפמיניזם.

“הספר יוצא מנקודת הנחה שאחד היסודות המניעים את ההיסטוריה הוא רעיונות”, אומר פרסיקו, “מעבר לכלכלה, למריבות על אדמה או אינטרסים של כוח ושליטה, רעיונות משנים את המציאות, כי הם משנים את צורת החשיבה שלנו”.

"מתנגדי החיסונים חושבים שהאוטונומיה על הגוף מקנה להם זכות להיכנס למקום ציבורי ולסכן אחרים. בלי לכבד את רצון האחרים לא להסתכן"

פרסיקו (47) הוא חוקר רוחניות חדשה, זהות יהודית מודרנית ותהליכי חילון והדתה. הוא נולד בחיפה למשפחה חילונית, ומסעו הרוחני התחיל אחרי הצבא, כשנסע לטיול במזרח ונחשף לתופעות רוחניות שסיקרנו אותו. כשחזר לישראל, למד פילוסופיה ומדעי הדתות. הוא משמש היום כעמית מחקר במכון הרטמן, ובשלוש השנים האחרונות היה מרצה אורח בברקלי. חוץ מזה הוא פעיל למען חופש דת ובעל הבלוג “לולאת האל”. 

תומר פרסיקו | צילום: אלכס קולומויסקי

אם הרעיון שהאדם מקורו בצלם אלוהים, איפה הוא היה כל הזמן הזה, בתקופות האפלות של ימי הביניים? במלחמות העולם? היטלר, סטלין? 

“צלם אלוהים לא שינה בבת אחת את האנושות, אבל זה היה באוויר כל הזמן, והשפיע. זה השפיע כבר בימי התנ”ך עם ההיגד ‘לא יומתו אבות על בנים’. אחר כך בנצרות שראתה בזוגיות בין גבר לאשה משוואה עם שני צדדים, ואסרה את הניאוף גם על גברים. אחר כך ביחס לעבדות שכבר בנצרות נשמעו קולות לביטולה ובימי הביניים באיטליה התחיל להתפתח שיח על זכויות, למשל אסור לבטל את זכות הקניין של כופרים. לרוב האנשים קל להרגיש עליונים על קבוצות אחרות, השאלה מתי מופיע קול אחר. וזה קורה בין השאר בעקבות רעיון צלם אלוהים — שכל בני אדם שווים וכל אחד מהם בעל ייחוד וערך סגולי. זה רעיון שתרם לעולם המודרני הליברלי שכולנו נהנים ממנו היום".

פרסיקו הוא דמות פעילה מאוד ברשתות החברתיות, והוא מרבה לבטא דעות ורעיונות בזירה הווירטואלית ויש לו עשרות אלפי עוקבים. הוא מאמין בכוחה לקדם רעיונות, אבל גם חושד בה. “ברור לכולנו היום שהרשתות החברתיות הן חרב פיפיות”, הוא אומר. “מצד אחד הן מקדמות היטב אנשים מוכשרים ונושאים חשובים, ומצד שני הן כלי להסתה, לפופוליזם פוליטי שעוקף כלי תקשורת מסורתיים, לרידוד כל דיון וכמובן לדיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה. בשלב הזה אני חושב שעוד לא פיתחנו כלים לוויסות המגמות האלה. המטרה צריכה להיות לא רק להיחשף לרעיונות חדשים, אלא גם ללמד את עצמנו שליטה על התודעה: קודם טראמפ ועכשיו משבר הקורונה הראו לנו שצריך להבין היטב את הסכנות ברשתות החברתיות”.

איפה עומדת החברה הישראלית בהקשר הזה של יחס אל הזולת וכיבוד זכויות אדם?

“אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בחברה הישראלית היא הראייה של המסורת היהודית והמרחב הליברלי־דמוקרטי כשתי הוויות מנוגדות זו לזו. החילונים דוחים את היהדות כאנטי־דמוקרטית; והדתיים דוחים את הדמוקרטיה כאנטי־יהודית. אחד הדברים שאני מנסה להראות בספר הוא עד כמה החוב של הליברליזם המודרני והמשטר הדמוקרטי למסורת היהודית הוא גדול. עד כמה הרעיונות שהתעצבו במסורת שלנו הובילו בסופו של דבר — כמובן בתוספת יסודות אחרים — לעולם המערבי המודרני. לדחות את הליברליזם פירושו לדחות גם מהות יהודית שורשית. ולחלופין לדחות את המסורת היהודית פירושו לוותר על אחד האוצרות התרבותיים שהביאו למציאות הנוכחית".

אתה חוזר עכשיו מברקלי, קליפורניה, שם נרדף לשיח בוער על זכויות אדם וזכויות מיעוטים, שיח שלפעמים נוגע באבסורד. לא לקחו שם ברצינות רבה מדי את רעיון האינדיבידואל?  

“יש עכשיו אינפלציה של זכויות. ב־1948 האו”ם שחרר הצהרה בדבר זכויות אדם, היתה רשימה יפה של זכויות יסוד, אבל מאז נוספו עשרות זכויות למיניהן. היום אנשים נוהגים לחשוב שכל דבר הוא זכותם, זה אינדיבידואליזם מועצם. רואים את זה אפילו בקרב מתנגדי החיסונים: מצד אחד ודאי שלאדם יש אוטונומיה על גופו. מצד שני הם חושבים שזה מקנה להם זכות להיכנס למקומות ציבוריים ולסכן אחרים. הם לא מכבדים את הרצון של אחרים לא להסתכן בהידבקות מהם. רווח מעין אינדיבידואליזם מוקצן וחריף שאדם לא יכול להעלות על דעתו הגבלה כלשהי על האוטונומיה שלו".

"אחת הטרגדיות הגדולות בישראל היא שהחילונים דוחים את היהדות כאנטי־דמוקרטית והדתיים דוחים את הדמוקרטיה כאנטי־יהודית"

במובן זה, השיח האקדמי נעשה אגרסיבי.

“בברקלי, כשם קוד לשמאל רדיקלי, יש מיקרו אגרסיות: אסור לך לפגוע ברגשות שלי על ידי הבעת דעה שאני לא מסכים לה. השיח סביב מיניות טרנסית מפותח בצורה עצומה אבל למעשה נוגע לחלק מאוד קטן באוכלוסייה. זו תפיסה שלפיה לא משנה בכלל לאיזה גוף נולדתי, הזהות שלי נובעת כולה מהפנימיות שלי, וגם החברה צריכה להתייחס לכך בהתאם. אני לא מבקש הכרה מאף אחד, כי רק אני קובע לא רק את המגדר שלי אלא גם את המין שלי. זו עוד דוגמה לקיצוניות האינדיבידואליזם המודרני, ולמחשבה שהעולם הפנימי שלנו הרבה יותר חשוב מהעולם החיצוני. אגב מדובר בביטוי מפעים של הפוטנציאל האינסופי של האדם כצלם אלוהים".

רעיון צלם אלוהים יכול לאזן את המצב?

“הרעיון הזה ממלא תפקיד בכך שהוא יוצר את המרחב הליברלי וההתייחסות השווינית לכל בני האדם באשר הם. אז עכשיו אולי צריך רעיון אחר, שמדגיש חברה, קהילה, מצע רעיוני ערכי משותף". 

יש לך רעיון כזה? “אמנה חברתית” מזן חדש?

“אם חושבים על זה, מבינים שהתפיסה האינדיבידואליסטית הקיצונית בסוף מאכלת את עצמה וחותרת תחת ההיגיון הפנימי של עצמה. היו במאה ה־20 תופעות היסטוריות שנולדו כריאקציות לאינדיבידואליזם – המקרסיזם, הפאשיזם, הנאציזם, עם הצהרות שזה יחזיר לקהילתיות שבטית חמה או אחווה שהיתה לכאורה לפני העידן המודרני. אבל זה הביא יותר נזק מתועלת”.

בסופו של דבר, מסכם פרסיקו, את תחילת השנה היהודית מציינים דווקא ביום בריאת האדם — לא ביום בריאת העולם. “על פי המסורת, כ”ה באלול הוא יום בריאת העולם, ושישה ימים אחר כך, א’ בתשרי, הוא יום בריאת האדם. ספירת השנים מתחילה ברגע שנברא האדם, וזו דוגמה לחשיבות שהמסורת שלנו נותנת לאדם, יש להתגאות בממד האוניברסלי הזה שנמצא בלב המסורת שלנו”.