פוטו משבר האקלים שריפות קליפורניה | צילום: רויטרס
דעה
ישראל צריכה להקים עוד קבינט
סכנת ההיכחדות - לא פחות - שמביא עמו משבר האקלים מעלה בין היתר את השאלה אם יש לנו על מי לסמוך שיטפל בסוגיה. המאבק בהתחממות הגלובלית מחייב את כלל המדינות להתגייס, אבל המדינות הדמוקרטיות צריכות לגייס את כלל הגופים לשם כך - ובישראל יש לכך אמצעי יעיל: הקמת קבינט
"תדע כל אם עברייה" הוא סלוגן שטבע דוד בן-גוריון כשביקש מהאימהות לסמוך על מפקדי צה"ל שבידיהם הופקדו ילדיהן. אבל איני יודע אם תוכל לדעת כל אם עברייה – ועתה גם כל אם ערבייה – שיש לה על מי לסמוך בסוגיה המרכזית של תקופתנו: סכנת ההיכחדות. נראה כאילו אנחנו מחכים לקטסטרופה שכמותה לא ראתה ולא תראה האנושות – בהשלמה ובחוסר מעש. כך או כך אנחנו עוסקים במשותף לשירות בצה"ל ולקיימות, ושואלים: מי צריך לטפל, והאם יש לו כישורים מתאימים שמצדיקים מתן אמון?
קראו עוד בכלכליסט:
מי שנזעק לעשות סדר הוא ביל גייטס בספרו החדש (בעברית) "אסון אקלימי", ואני מבקש להקדיש חלק מטור זה לספר החשוב. טור הדעה מעניק לי הזדמנות להציג את ענייניו העיקריים של הספר לאנשים שהנושא חשוב להם – והאמת היא שהוא חשוב לכולם – ואולי לא שמעו על אודותיו.
המפגש עם הספר משכיל את הקורא בשני תחומים עיקריים: הוא (הקורא) מבין טוב יותר מה קורה סביב ההתחממות הגלובלית, ויודע טוב יותר מה עליו אישית לעשות. העובדה שמדובר בספר שכתב אחד מעשירי תבל מאפשרת לו להגיע למקורות ראשוניים: מומחים, חבלי עולם ומדינאים.
הספר מציע חלוקה לחמישה תחומי נזיקין: "איך אנחנו מתחברים" (על החשמל ורשתותיו); "איך אנחנו מייצרים דברים" (בטון, פלדה ופלסטיק); "איך אנחנו מגדלים דברים" (בשר, בירוא יערות, שימוש בקרקע); "איך אנחנו נעים ממקום למקום" (התחבורה היבשתית, האווירית והימית); ו"איך אנחנו שומרים על קור ועל חום" (מזגנים, דודי מים ותנורים). בכל פרק כזה מציג גייטס את הנזק שגורם התחום הנדון לאקלים ואת הפתרונות האפשריים במגמה להוריד את 51 מיליארד הטונות של פחמן דו-חמצני שאנחנו פולטים לאטמוספרה מדי שנה – ל-0!
מכאן חוזרת השאלה – על מי האחריות? מי אחראי ליצור את המצב שבו תדע כל אם עברייה וכל אם ערבייה שאכן יש על מי לסמוך. ישנם חמישה גופים מרכזיים שצריכים לפעול כדי להוריד את פליטת הגזים הרעילים לאפס: המדינה על מוסדותיה, הממשל המקומי, המגזר העסקי-תעשייתי, מוסדות המחקר – ואנחנו, כל אחד מאיתנו. הספר מדגיש במיוחד את חשיבותם של הידע והעובדות כבסיס להתמודדות, וכך נכתב: "כשהמבט שלנו על שינוי האקלים מבוסס על עובדות, אנחנו רואים שכבר יש בידינו חלק מהדברים שנצטרך כדי למנוע אסון אקלימי, אבל לא את כולם. אנחנו יכולים לראות מה מפריע לנו ליישם את הפתרונות ולפתח את פריצות הדרך שאנחנו צריכים. ואנחנו יכולים לראות את כל העבודה שצריך עוד לעשות כדי לעבור את המשוכות האלו" (עמ' 206-205).
המאבק בהתחממות מחייב את כלל המדינות להתגייס, אבל המדינות הדמוקרטיות צריכות לגייס את כלל הגופים, ובישראל יש לכך אמצעי יעיל: הקמת קבינט. קיימים לנו שני קבינטים – האחד לביטחון והשני למגפת הקורונה. קבינט הוא גוף מתאם בין כלל גורמי הממשל, ומעבר לתקציב יש לו סמכויות פעולה נרחבות. אם רוצים תיאום ושיתוף פעולה ממש בין כולם – צריך להקים קבינט אקלים. הממשלה היוצאת לא מצאה כל עניין בנושא האקלים, ולא קידמה את העניינים שאליהם התחייבה בהסכם פריז ב-2015.
הממשלה החדשה מגלה עניין רב בנושא, והקמת קבינט אקלים תסייע לה לעשות כמה דברים עיקריים: היא תשדר לציבור שהיא מייחסת לכך את מלוא תשומת הלב, הרצינות והחשיבות; תעניק סמכות ממשלתית רבה לעוסקים בנושא; תוכל לשמוע כל גורם רלוונטי; תקבל סמכות להוציא לפועל החלטות קשות; והקבינט שלנו יהיה גורם מוביל של מדינות באזורנו. הזמן קצר – שנים בודדות בלבד – והמלאכה מרובה!
אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה