הפגנה נגד בנימין נתניהו, כיכר הבימה בתל אביב, יולי 2018 | צילום: עמית שעל
טור פרידה
קשה להתנתק, אבל עכשיו הגיע הזמן / פוטו פיניש
מלחמות, משברים, מחאות, ראשי מדינות וחסרי בית. למרות הסכנות בעבודה ולמרות כל הדברים שמביאים את הסעיף, לא הייתי מוותר על כלום. צלם כלכליסט עמית שעל נפרד מכם עם תמונות למזכרת
אתה מגיע למקום עבודה חדש וחושב שתישאר שם שנתיים-שלוש. אתה מתחיל לעבוד, אתה מכיר אנשים, סגנון הצילום שלך משתנה ומתפתח, פתאום יש משבר כלכלי עולמי, פתאום נולד לך ילד, פתאום יש מחאה חברתית, פתאום נולד לך עוד ילד, אנשים באים והולכים, כמעט הכול הולך ומשתנה (חוץ מביבי). ופתאום, בלי ששמת לב, עוברות כמעט 14 שנים (וגם ביבי עובר).
ואל תראו את כלכליסט ככה. העיתון הזה אולי נראה לכם כלכלי וחנוני, אבל הוא מקום עבודה מסוכן.
מסוכן לצלם לנדל"ן, כי אתה יכול לצלם מבנה של מלון לשעבר בהרצליה שמיועד להריסה או שינוי ייעוד, ופתאום קופצים עליך שניים ותופסים אותך בגרון, כי המקום משמש בינתיים מלון "לפי שעה" והם חושבים שאתה מצלם זוגות שהגיעו לשם.
זה מסוכן לצלם עבור מגזין הנשים של כלכליסט, כי הפלאש שלך עלול ליפול ממרפסת הקומה הרביעית תוך כדי צילום.
אתה יכול לצלם מבנה של מלון בהרצליה. פתאום קופצים עליך שניים ותופסים אותך בגרון, כי המקום משמש בינתיים מלון "לפי שעה" והם חושבים שאתה מצלם זוגות שהגיעו לשם
זה מסוכן לצלם את שר הבינוי והשיכון, כי הוא עלול לבקש שתישלח לו את התמונות לפני הפרסום - ואם תסרב הוא יכנה אותך "בולשביק".
זה מסוכן לצלם את שר האוצר, כי אחרי נסיעה לירושלים, בידוק בטחוני, סיור לוקיישן, אישור של המאבטחים למיקום שבחרת והכנת התאורה לצילום – יגיע כבוד השר ואחרי ארבע דקות ועשרים קליקים הוא יכול להגיד לך: "מספיק. יש לך אחלה תמונות", להושיט את היד ללחיצה וללכת.
אבל גם חברי כנסת לשעבר זה מסוכן לצלם, כי אתה יכול לצאת מהרכב במכתש רמון בכוונה להתחיל לצלם מבחן רכב ולקבל פתאום טלפון, שחבר הכנסת לשעבר שצילמת אתמול נמצא חיובי לקורונה ואתה צריך לחזור בזה הרגע לתל אביב ולהיכנס לבידוד.
זה מסוכן לצלם לעמודי פנאי כי אתה יכול לצלם איזו תסריטאית 354 תמונות על פני שעתיים וחצי, כדי שהיא תהיה מרוצה מתמונה ורבע.
זה מסוכן לצלם למוסף כי יכולים לשלוח אותך לצלם מחוץ למשחטת עופות בשומקום, וכשתצא בסוף הצילום, יחסמו שני אנשים מגודלים את הדרך ויקחו לך את המפתחות של האופנוע ואת המצלמה, ימחקו לך את התמונות ויחזיקו אותך שם שעתיים עד עסקת חילופי השבויים.
זה מסוכן לצלם מבחני רכב, כי אתה עשוי להציב מצלמה על חצובה מאחורי הרכב ולהגיד לכתב הרכב תומר הדר לנסוע קדימה, והוא עלול לנסוע דווקא ברוורס על המצלמה
זה מסוכן להיות תורן ערב של "ידיעות אחרונות", כי עלולים לשלוח אותך בערב ללוד, ואחרי שתצלם מכוניות בוערות בצד הערבי, אתה עובר לצלם את הפגנת הימין הקיצוני מהצד היהודי. ותוך כדי שאתה מצלם ומפחד לא פחות בצד הזה של הפרעות, אתה מקבל טלפונים והודעות מבני משפחה שנמצאים במקלט ושואלים איפה אתה ומתי אתה חוזר. ותוך כדי מתחילות סירנות אצלך בלוד והשמיים מתמלאים אורות של רקטות וכיפת ברזל.
זה מסוכן לצלם מבחני רכב, כי אתה עשוי להציב מצלמה על חצובה מאחורי הרכב ולהגיד לכתב הרכב תומר הדר לנסוע קדימה, והוא עלול לנסוע דווקא ברוורס על המצלמה.
זה מסוכן לצלם עם כתב המוסף ארי ליבסקר, כי אתה יכול לצלם את הבת שלו בבית לכתבה, וכשתנסה להתרומם מתנוחת הכריעה שבה צילמת, תרגיש מתיחה חזקה בגב וכאבים מתגברים, וארי ימרח לך משחת "בן-גיי" על הגב, אבל שום משחה לא תעזור נגד פריצת דיסק ופתאום אתה עשרה חודשים בבית, נמצא בסגר חצי שנה לפני כולם.
ויש עוד הרבה סכנות קטנות כמו לטוס במסוק בגודל של פיאט פונטו שמטיס קבלן, או לטוס במטוס במשקל נוצה שמטיס הנכד של ישעיהו לייבוביץ', או למשל לשכוח עדשה בלונדון, או שיואל אסתרון (מו"ל כלכליסט) יבקש שתשלח תמונות מאירוע שלא היית בו, וכשאתה אומר שלא היית שם, אומרים לך במערכת: "אבל יואל ראה אותך שם וצילמת אותו", ואתה ממשיך להתווכח עד שאתה מבין ששוב בלבלו בינך לבין הצלם רונן טופלברג.
אבל זה בעיקר מסוכן לעבוד במקום כמו כלכליסט, כי איכשהו, לא ברור למה, למרות כל הדברים שמביאים לך את הסעיף והדברים שאתה שונא לעשות אבל אין לך ברירה כי "עבודה זו עבודה", לא היית מוותר על כלום. לא על החוויות שעברת כאן, ולא על המקומות שהגעת אליהם בזכות העובדה שאתה עובד במקום הזה, ובעיקר לא על האנשים. וזה מסוכן, כי אתה קשור וקשה להתנתק. אבל עכשיו הגיע הזמן.
אז אני עוזב אחרי אלפי משימות באוויר, בים, ביבשה ומתחת לפני היבשה. וידאו וסטילס בשמונה מדינות שונות, פורטרטים, בתי משפט, ספורט, אוכל, תרבות, נדל"ן, רכב, הייטק, פוליטיקה, מלחמות, משברים כלכליים, מחאות חברתיות ופוליטיות, ראשי מדינות וחסרי בית. לא היה יום אחד שדומה לזה שלפניו או אחריו. אני מקווה שלמדתי משהו לאורך הדרך. יש פתגם אירי עתיק שאומר: May the road rise up to meet you. לשם אני הולך.
אני מקווה שאלף המילים הללו (705 ליתר דיוק) יהיו שוות לתמונה אחת (אבל אחת טובה כזאת, שתחזיק כפולה במוסף או שער למגזין חג).
תודה על הכול ותודה לכולם – למפיקים.ות, לכתבים.ות, לעורכים.ות, ולכל מי שאחראי על המעטפת הזו. אני, כמו שאומרים בצבא - מדווח תאילנד.