שפיר תפנה מפעל לייצור בטון שהוקם שלא כדין עבור עבודות הרכבת הקלה

שפיר תפנה קרקע בבני ברק השייכת למדינה, עליה הקימה בניגוד לדין מפעל ליצור בטון, המספק חומרים לפרויקט הרכבת הקלה; כך קבע בסוף השבוע בית משפט השלום בתל אביב. השופט טל חבקין קיבל את התביעה לפינוי השטח, שהגישה בחודש ספטמבר האחרון רשות מקרקעי ישראל - בעלת הקרקע. על הקרקע אושרה בשנים האחרונות תוכנית המייעדת אותה למגורים ותעסוקה.

העובדה המעניינת במקרה זה היא שהמפעל הארעי, הממוקם סמוך לגשר אם המושבות, שעובר מעל כביש 4 בין שכונת אם המושבות בפתח תקווה לבין אזור התעשייה של בני ברק ולמרכול רמי לוי, מייצר בטון עבור פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן. 

מפסק הדין עולה כי בביקור במקום שערכה בשנת 2017 רמ"י, התגלה כי חברת שפיר תפסה את הקרקע שלא כדין והקימה עליה מפעל לייצור בטון. ביקורות נוספות שבוצעו בהמשך העלו כי שפיר אף הרחיבה את שטח המפעל והקימה על הקרקע מתקנים ותשתיות נוספים. לטענת רמ"י, המפעל מייצר בטון בין היתר עבור עבודות הרכבת הקלה, ששפיר משמשת כקבלן משנה לביצוען, וכן לצרכים אחרים של שפיר. כל זאת, מבלי לשלם תמורה כלשהי לרמ"י בעבור השימוש בקרקע. מבירור שערכה רמ"י עם חברת נת"ע עלה כי הקרקע אינה באחריותה, וכי חלק ממנה שימש בעבר כשטח התארגנות לשם עבודות תשתית במקטע אם המושבות, שהסתיימו בסוף 2016. עוד נטען, כי מעולם לא ניתנו לשפיר זכויות כלשהן בקרקע על ידי רמ"י או מי מטעמה. ביוני 2020 שלחה רמ"י מכתב התראה הדורש משפיר להפסיק את השימוש ולפנות את הקרקע. משהדבר לא קרה, הגישה רמ"י תביעת פינוי נגד החברה. 

מנגד טענה שפיר כי היא מחזיקה בקרקע משנת 2016 בהתאם להסכמה מסוף 2015 בינה ובין הקבלן המבצע של הרכבת הקלה, חברת דניה סיבוס, לצורך הקמת מפעל בטון לפרויקט. לפי דניה סיבוס, הקרקע נמסרה לרשותה כשטח התארגנות לצורך הפרויקט על ידי בעלת הקרקע – עיריית בני ברק. נטען כי הוחלט על מיקום זה עבור הפרויקט בשל קירבתו למקום ביצוע העבודות וכדי למנוע גודש תחבורתי הנובע מכניסת משאיות בטון רבות מאזורים מרוחקים בשעות השיא. נוכח הסכמה זו, פנתה שפיר לעיריית בני ברק בבקשה לקבל היתר בנייה להקמת מפעל בטון ובאוגוסט 2016 ניתן היתר להקמת מתקן בטון ארעי לתקופת בניית הרכבת הקלה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בני ברק. בהיתר צוין כי בעלת הקרקע היא עיריית בני ברק, ועל ההיתר היה חתום ראש העירייה. גם מכתבים משנת 2018 מצביעים על כך שהעירייה היא בעלת הקרקע, מאחר וזו הודיעה בהם כי בכוונתה לבטל את ההיתר ורישיון העסק עקב טענות לחילול שבת בשטח המפעל. יחד עם זאת, שפיר עדיין עושה שימוש בקרקע בהסמכת העירייה.

לטענת שפיר היא מספקת בטון לתחנות של הרכבת הקלה, כאשר מדובר בכמויות גדולות של בטון ייחודי שנדרש כי יתבצע בו שימוש באתרים אחרים, טרם ייעשה בו שימוש באתרי הרכבת הקלה. שפיר טענה כי גם אם רמ"י היא הבעלים בקרקע, עיריית בני ברק מחזיקה בזכויות בה, וכך הרי שהיא פועלת במקום משנת 2016 בהסכמת הרשויות, גם אם תוך עצימת עיניים. 

הראל שפירא וישראל שפירא, מבעלי קבוצת שפיר | צילום: נמרוד גליקמן

השופט חבקין קבע בפסק הדין כי אין חולק שהמדינה היא בעלת הקרקע, ולא העירייה, עובדה המופיעה גם בנוסח הטאבו של הקרקע, וכי שפיר לא הוכיחה את זכותה לעשות שימוש בקרקע. חבקין לא קיבל את הטענה של שפיר כי הסתמכה על כך שעיריית בני ברק הציגה עצמה כבעלים, ועל כך שחתמה על הבקשות להיתר, ומכאן הסיקה שפיר כי הרישום בנסח הטאבו אינו נכון והעירייה היא בעלת הקרקע ולא המדינה. את הטענה של שפיר לפיה לא יעלה על הדעת שהעירייה תציג עצמה כבעלים ותחתום על היתרים מבלי שיש בכך אמת, הגדיר חבקין כ"ספקולציה בלבד", ומתח ביקורת על החברה: "האם סביר שחברה בסדר גודל שלה ובעלי מקצוע מטעמה, לא הוציאו נוסח רישום ובדקו את מצב הזכויות בקרקע לפני שביקשה היתר בנייה?" 

חבקין דחה את בקשת שפיר לערוך בירור מעמיק בדבר הבעלות בקרקע וקבע כי כיום, לאחר שברור כי המדינה היא בעלת הקרקע אין הצדקה לכך. "אין מקום שחוסר הוודאות בשאלות הללו יפעל לזכותה של שפיר ויצדיק בירור עובדתי שבמהלכו שפיר ממשיכה להחזיק בקרקע שלא כדין. טענה כזו היא בבחינת היפוך היוצרות, שכן לפי הפסיקה על שפיר להציג גרסה עובדתית מפורטת בדבר מקור זכויותיה להמשיך להחזיק בקרקע. שפיר לא הציגה גרסה כזו, והרושם המתקבל הוא שלא בכדי נמנעה מלעשות כן". 

בית המשפט קבע כי שפיר לא הוכיחה עובדתית כי לעירייה היתה בעבר זכות בקרקע שמכוחה היתה רשאית ומוסמכת להעניק זכות שימוש לחברה, ועל כן שפיר זכאית להמשיך להחזיק בקרקע גם היום, לאחר שנודע כי המדינה היא בעלת הקרקע. בטח לא כאשר המדינה מתנגדת להמשיך את השימוש בקרקע על ידי שפיר. "נקודת המוצא היא כי העירייה או צד ג' אחר, לא יכול להעניק לשפיר זכויות בקרקע שאינן שלו, ושלא היה מוסמך או רשאי להעניקן".

שטח ממפעל הבטון הארעי שאולצה שפיר לפנות | צילום: שלומית צור

חבקין הגדיר את התנהלות העירייה "תמוהה", מאחר והיתרי בנייה שמוציאה ועדה מקומית אמורים להיות חתומים על ידי בעל הקרקע, ובמקרה הזה היו חתומים על ידי העירייה, בעוד בעלת הקרקע היא המדינה. "כך או אחרת, אין בהוצאת ההיתר כדי להקנות לשפיר זכויות קנייניות בקרקע, לרבות זכות להחזיק מאת מי שאינם בעלים, או מי שלא קיבל זכות כזו מאת הבעלים". בית המשפט דחה את טענת שפיר כי המדינה מדברת בשני קולות, וקיבל את עמדת רמ"י כי העירייה ורמ"י הן גופים שונים, ויישויות משפטיות נפרדות. חבקין קבע כי ככל ועיריית בני ברק לא היתה מוסכמת להעניק לשפיר זכויות קנייניות בקרקע, על שפיר היה להפנות את הטענות לעירייה ולא אל רמ"י שדרשה את פינויה של שפיר מהקרקע. כמו כן, ככל ששפיר סבורה שנגרם לה נזק כתוצאה מהתנהגות של איזו מהרשויות, פתוחה הדרך להגיש תובענה כספית. 

שפיר טענה כי גם אם יוחלט לפנותה, הפינוי צריך להתרחש לאחר סיום עבודותיה בפרויקט הרכבת הקלה, מאחר ופינוי מיידי של הקרקע יסב נזק רב לה ולציבור, ויש לערוך איזון בין האינטרסים. רמ"י השיבה כי שפיר אינה הקבלן המבצע של פרויקט הרכבת הקלה, וכי טענה על נזק שייגרם לה ולציבור במקרה שתידרש לפנותו את הקרקע אינן יכולות להקנות לה זכות לתפוס קרקע מדינה ולהקים עליהם מפעל עסקי הגורף רווחים על חשבון הציבור. האינטרס הציבורי הראשון במעלה הוא לפנות את שפיר מהקרקע אותה היא מחזיקה שלא כדין; כל תוצאה אחרת תחזק את התמריץ הכלכלי הפסול של שפיר ושל אחרים כמותה, להפרת החוק ולהתנהלות בריונית על קרקע מדינה. מתן רשות כזאת תאפשר ליזמים לגשת למכרזים ולפרויקטים לאומיים, ולאחר זכייתם במכרז, לפרוץ גבולות שנקבעו בו, ולצמצם את הוצאותיהם באמצעות תפיסת קרקע שלא נכללה במכרז, ובכך לפגוע בתחרות ובשיוויון מול מציעים אחרים ששקלו שיקולים חוקיים בלבד.  

"הדין בסוגיה זו עם רמ"י", קבע חבקין, "כל תוצאה שונה, תעניק לשפיר את מבוקשה: המשך החזקת מקרקעי הציבור בלי שהונחה תשתית כלשהי לכך שהם נמסרו לשפיר כדין. חסקין הוסיף כי שפיר היא חברה הנחזית להיות בעלת חוסן כלכלי, וגם אם תתקבל תביעה כספית שהגישה רמ"י נגד החברה בגין השימוש בקרקע האינטרס הציבורי ייפגע. "את האינטרס הציבורי הטמון בהגנה על שלטון החוק, לא ניתן לכמת בשווה כסף ולהכניסו למשוואה כלכלית", קבע חבקין. "לכן הוא לא ניתן לריפוי באמצעות סעד כספי. התוצאה תהייה שבמקום שהקרקע תוקצה באופן שיווני ובהתאם לכללי מנהל ציבורי, יעלה בידי שפיר לעקוף כללים אלו בדרך של מתן גושפנקא של בית המשפט למצב הבלתי חוקי שנוצר, ולהמשיך להשתמש במקרקעי ציבור תוך הפרת הדין. הדבר עלול ליצור תמריץ להתנהלות אסטרטגית מצד גורמים פרטיים בנסיבות דומות". 

חבקין סיכם כי "לא ניתן לנתק בין בעד הפינוי המקנה משקל לא רק לאינטרסים כלכליים אלא גם ובעיקר לאינטרס ציבורי הטמון בהגנה על שלטון החוק, לבין העובדה שעסקינו בקרקע שהיא משאב ציבורי מוגבל אשר הקצאתה והשימוש בה כפופים לעקרונות המשפט המנהלי. בעוד האינטרסים השובים שרמ"י מבקשת להגן עליהם הם שמירה על עקרון הדיוויון, הגנה על שלטון החוק, ושלילית תמריץ להחזיק בקרקע שלא כדין, שפיר לעומת זאת, היא גורם פרטי שאוחז באינטרס כלכלי גרידא. היא תוכל לתבוע את נזקיה מהגורם האחראי ככל שתסבור שיש עילה לכך. ככל שאינטרס הציבורי באסקפת בטון לפרויקט הרכבת הקלה ייפגע חזקה על נת"ע שתפעל בעניין ואין זה מקומה של שפיר להעלות טענות בשם הציבור במישור זה".

חבקין קבע כי שפיר תפנה את הקרקע בתוך חמישה חודשים, שיעניקו לה פרק זמן להתארגנות, וחייב את החברה לשאת בהוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.