אינטרנט מאחורי מנעול: הממשלות מעדיפות רשת סגורה ומפוקחת

האינטרנט קיים כבר 30 שנה אך מתברר שהוא רחוק מלהיות מובן מאליו. בעוד בחלקים מסוימים ברחבי העולם הוא נתפס כזכות בסיסית, ואף ממש תשתית חיונית כמו חשמל ומים שיש להבטיח לכולם גישה אליו, בחלקים אחרים הוא נתפס כ”איום”, משהו שיש לשלוט בו או לפקח ולבקר אותו. 

לפי דו”ח מיוחד שיצא החודש, ניכר שחילוקי הדעות רק הולכים ומחריפים והצדדים מתבצרים בעמדותיהם עד כדי כך שקריעתו של האינטרנט לחלקים מרובים, נראית כמעט בלתי נמנעת. 

איור: צח כהן

1. דוקטרינת השבתת האינטרנט

עמותת הזכויות הדיגיטליות Access Now, בשיתוף עם פרויקט Jigsaw של גוגל וחברת Censored Planet, מצאה שהפרקטיקה של השבתת אינטרנט על ידי ממשלות “צומחת באופן אקספוננציאלי”, כשמתוך 850 השבתות שתועדו בעשור האחרון, 768 קרו מאז 2016. בחמשת החודשים הראשונים של 2021, הם כותבים, כבר נרשמו 50 השבתות ב־21 מדינות. בדו”ח מיוחד שיצא בקיץ בעקבות ריבוי ההשבתות, קראו באו”ם לכל מדינות העולם “להכיר באינטרנט כזכות חוקתית, כאמצעי חיוני למימוש הזכות לחופש להתאסף”.

דוקטרינת השבתת האינטרנט החלה לתפוס תאוצה בתקופת האביב הערבי וההפגנות בכיכר א־תחריר במצרים בינואר 2011. הנשיא דאז חוסני מובארק העביר את המדינה למצב לא מקוון למשך חמישה ימים ארוכים. במרץ אותה שנה מועמר קדאפי ניתק את לוב למשך שלושה ימים עד לגינוי כללי מצד הקהילה הבינלאומית. אלו היו השבתות כוללות וגסות, היום לעומת זאת הן מתבצעות בתחכום גדול, ורק לעתים כוללות השבתה מוחלטת של מדינה שלמה. כך, למשל, בהודו הורידו בחבל מסוים את מהירות הגלישה ל־2G בתקופת מבחנים של סטודנטים, בברזיל נחסמו רק שיחות וידיאו לפרק זמן מסוים ובטורקיה מנעו גישה לרשתות חברתיות.

מחאה נגד גוגל בהונג קונג. חברות הענק משתפות פעולה עם הממשל | צילום: בלומברג

את הכיבוי המלא או החלקי מבצעות המדינות באמצעות ספקי שירות מקומיים ובשש שיטות עיקריות: האטה של שירותי האינטרנט עד שהשימוש בהם הוא בלתי אפשרי; חסימות כירורגיות של כתובות IP ספציפיות; כיבוי נתונים ניידים במכשירים סלולאריים; החלת הפרעות DNS (מערכת שמות הדומיינים) שימנעו ממשתמשים להגיע לאתרים שהם מחפשים; חסימת שמות שרתים כדי למנוע חיבורים מאובטחים; וחסימה ממשלתית של הגישה לתכנים ספציפיים ולא לשירותים שלמים ללא הבחנה. גישות כירורגיות אלו לא רק מאפשרות לממשלות להשיג את יעדיהן בדיוק גבוה, אלא גם מייצרות למרביתן את האפשרות להכחיש בהמשך שהשבתה בכלל מתרחשת או, אם אכן התקיימה, לתלות את האשמה בשחקנים זרים כמו תקיפות סייבר של ממשלות או בעיה בחברות הטכנולוגיה עצמן.

Access Now שעוקבת ומתעדת מאז 2016 אחר כל ההשבתות בעולם, חמקניות ככל שיהיו, טוענת בדו”ח האחרון שהמצב הופך מדאיג. “ככל שממשלות ברחבי העולם לומדות זו מזו את הטקטיקה הסמכותנית הזו”, הם כותבים, “היא עברה מהשוליים והפכה לשיטה נפוצה שבה משתמשות רשויות רבות כדי לחנוק התנגדות, לחנוק את חופש הדיבור ולהשתיק את יכולת הביטוי”. 

2. זהירות, פייסבוק

ההשבתות נעשות בתדירות גבוהה ביותר במהלך בחירות או בעת מחאה, לטענת הרשויות כדי “לבלום את התפשטות המידע השגוי”. אולם בפועל, מסבירים כותבי הדו”ח, מטרתן למנוע מהאופוזיציה ליצור קשר עם בוחרים, להגביל את יכולתם של האזרחים להתארגן ולערער על מאמציהם של משקיפי הבחירות. העובדה שהאינטרנט כה מרכזי לחיים במאה ה־21, הובילה את כותבי הדו”ח לקבוע כי מדובר ב“פרקטיקה של דיכוי”. דו”ח של האו”ם כינה את התופעה “טרנד מטריד”, שבו ממשלות מכבות את האינטרנט בשל “סיבות לא לגיטימיות”, מה שיוצר ”משבר לחופש הביטוי”. ולהשבתות הללו יש גם עלויות כספיות כבדות. מחקר של מכון ברוקינגס מ־2016 העריך את העלות הגלובלית של 81 ההשבתות שבוצעו בין יולי 2015 ליוני 2016 ב־2.4 מיליארד דולר בעקבות הפסקות במסחר. לפי הדו”ח האחרון, מעריכים שההשבתה במיאנמר לבדה עלתה לה 2.5% מתמ”ג המדינה. ההשבתות של הודו ב־2020 עלו, לפי הערכות, 2.8 מיליארד דולר למשק המקומי. 

בשיא ההשבתה הארוכה ביותר אי פעם מחזיקה מיאנמר, שהחזיקה כמה ערים בצפון המדינה במצב לא מקוון במשך 19 חודשים. הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, מחזיקה בשיא של מספר ההשבתות עם לא פחות מ־109 פעמים ב־2020 לבדה. מגפת הקורונה הפכה את השימוש באינטרנט להכרחי ממש וההשבתות הובילו במקרים מסוימים לקורבנות בנפש. כך למשל בבנגלדש מחנות הפליטים הרוהינגים נותקו מהאינטרנט המהיר במשך 415 ימים, ונמנעה מהם גישה למידע מציל חיים, בחבל קשמיר בהודו לא יכלו התושבים להוריד את האפליקציה הממשלתית לאיתור מאומתים, ובחלקים גדולים במיאנמר כלל לא ידעו על התפרצותה של המגפה גם חודשים אחרי שהחלה. 

הנימוק העיקרי להשבתות כאלה אחיד למדי: עצירת זרימת המידע המוטעה ברשתות החברתיות והתפשטותן של “חדשות מזויפות”. טיעון זה זוכה לגיבוי לא מכוון מהרשתות החברתיות עצמן. הקונצנזוס הבינלאומי סביב פייסבוק, טוויטר, טיקטוק ואחרות הוא שהן לא עושות מספיק כדי לנקות את הפלטפורמות שלהן משיח אלים, מלבה ומוטעה, ומקיומן של פעילויות עברייניות כמו סחר בבני אדם, בסמים או בנשק. במיאנמר, הודו, טורקיה ומדינות אחרות, אפילו טוענים שחסימת הגישה לאותן פלטפורמות נעשית כדי להגן על התושבים.

3. מעבר לרשת לאומית

ההשבתות נתקלות בהתנגדות חריפה, והתושבים עצמם מנסים ללא הרף להתגבר עליהן באמצעים מתוחכמים משל עצמם, המוכר מכולם הוא השימוש בחיבור VPN. המאבק העיקש הזה יצר מעין מרוץ חימוש טכנולוגי של הממשלות מול האזרחים. התוצאה היא רק החרפת הפעילות, והיום מדינות רבות פועלות לבנות מנגנוני השבתה או צנזורה קבועים, באופן דומה לחומת האש הידועה לשמצה של סין, האינטרנט המפוצל באיראן, פרויקט האינטרנט הלאומני הצפון־קוריאני בשם “הכוכב הבוהק” או הקובני שמכונה “קובה האדומה”. במיאנמר, למשל, כבר דווח שפועלים להקים “אינטראנט”, כלומר מערכת תקשורת פנימית וסגורה, ובמדינות אחרות כמו הודו החלו לחוקק חוקים שיגבירו את השליטה הממשלתית על תשתיות התקשורת. חלק מהמערכות מפרידות בצורה פיזית את תשתית האינטרנט העולמי מהמקומי, חלק רק מרימות חומות אש. לעתים השליטה היא על אופן השימוש והתוכן בפלטפורמות ולעתים על הגישה אליהן. 

בין שההתנתקות היא פיזית ובין שאידיאולוגית, חברות הטכנולוגיה הבינלאומיות לא בדיוק מקימות קול מחאה ואפילו מציעות להיות אלה שמספקות לממשלות המגבילות שירות כזה. בסין, למשל, גוגל ניסתה להקים את פרויקט “שפירית”, שהיה אמור לעמוד בתנאי הצנזורה המקומיים. הכיוון נראה היום מובהק מתמיד - במקום הרשת הפתוחה העולמית שאליה התרגלנו, מדינות רבות עוברות לרשתות אינטרנט לאומיות משלהן. אם זה יקרה, הרי שהכפר הגלובלי שהתבשרנו עליו בראשית המהפכה האינטרנטית יהפוך להיות נחלת העבר.