הכרזת מלחמת אין ברירה בפשיעה

בהכנסת הצבא והשב"כ למלחמה בפשיעה במגזר הערבי יש סוג של הכרזה: הכרזת מלחמה. מלחמה באוכלוסייה הערבית שמתויגת כאויב פנימי שמסכן את המדינה. במהומות אוקטובר 2000 נורו למוות 13 מפגינים ערבים. ועדת אור מצאה שחלק מאירועי הירי הקטלני לא היו מוצדקים ולמרות זאת לא נפתחה חקירה נגד היורים ומפקדיהם. התחושה היתה שהמשטרה, שאינה יורה למוות במפגינים יהודים, פעלה תחת איום של מרד, סכנת חיים והרמת יד על ריבונות המדינה.

הפשיעה במגזר הערבי מתפשטת לירי חופשי ברחובות. מחסלים כאן לא רק בני אדם אלא גם את המשילות והריבונות. ואלה לכאורה מצדיקים את גיוס הצבא והשב"כ. האיומים האלה נתפסים כחורגים ממשימות המשטרה שמופקדת על מיגור הפשיעה ושמירת הסדר ציבורי. וההבדל הוא שהם חורגים לא רק מהמשימות, אלא בעיקר ביכולות. לשב"כ יש יכולות – אנושיות ובמיוחד טכנולוגיות – שאין למשטרה. יכולות שמופעלות באזורי הדמדומים של החוק והמשפט, שאנו מודים על הפעלתן אבל מעדיפים להתעלם מקיומן. החדרת יכולות אלה לטיפול בפשיעה האזרחית עלולה להשתרש כשגרה. הן כ”מדרון חלקלק” ותקדים להמשך השימוש בהן במרחב האזרחי; והן כסימונה של האוכלוסייה הערבית כ”מובלעת” אויב, כמו ג'נין ושכם, שמחר גם יסתערו בתוכה מסתערבי דובדבן ו”פאודה”.

כוחות של מג"ב | צילום: רויטרס

וזו דילמה קורעת. אם המשטרה לא מסוגלת, ברור שלא ניתן להשלים עם המשך התופעה. אינני יודע אם ניתן לצייד את המשטרה – טכנית ומשפטית - ביכולות של השב"כ, ובמיוחד בחופש הפעולה שלו. ואולי הפתרון הוא לחוקק חקיקת חירום מוגבלת בזמן, כפי שהיה בגיוס השב"כ למעקבי הקורונה. האירוע הזה מדגים שוב את הכישלון הגדול במניעה (תשתיות, חינוך, אינטגרציה של החברה הערבית) שמוליד משברים וקטסטרופות שסיכולם כרוך באמצעים מפוקפקים שאינם ראויים במדינה דמוקרטית.