אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

הלביא של צרפת: מי חיסל את מלך המיראז'ים?

מטוס המיראז' 4000 נולד כדי לעשות בית ספר ל-F15 האמריקאי ולמיטב התוצרת הסובייטית ובמובנים רבים הקדים את זמנו ואף היה טוב מכל מתחרה; מדוע הם עדיין טסים, בעוד הוא מתייבש במוזיאון?

09.10.2021, 08:00 | ניצן סדן



שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל בשנות השבעים, כשחברת דאסו הצרפתית ראתה את ה-F15 המרשים של ארצות הברית, ואת המיג 25 האדיר של ברית המועצות ואמרה "לא רע; עכשיו זוזו הצידה, אני הולכת לפתח את מטוס הקרב הכי טוב בעולם".

לטורי "הקברניט" הקודמים:

בהרבה מובנים, היא הצליחה; המטוס עליו אספר לכם התבסס על טכנולוגיה ותפיסת עיצוב פחות מתקדמות משל ה-F15, היה חלש יותר מהמיג ומהסוחוי 27 שבא אחריו, ועדיין היה טוב ומתאים יותר לשדה הקרב בעולם האמיתי. ואולם, נבנה רק אחד כזה; ובעוד ה-F15 עוד טס בגאון, עומד המטוס הצרפתי במוזיאון לה בורז'ה בדממה, כמעט בכעס. מה קרה לו? 

מיראז מיראז' 4000. למה במוזיאון ולא באוויר? | צילום: Michel Teiten CC BY 2.5 מיראז

ארצות הברית וברית המועצות, שתי מעצמות תאבות-כוח ועתירות משאבים, בילו את רוב המאה העשרים בלפחד אחת מהשנייה. בימי המלחמה הקרה הניב הפחד הזה את מטוס הקרב הכי מתקדמים בעולם. לא בגלל שהמנדסים שלהן היו הכי טובים - הן פשוט נערכו למלחמה ראש בראש שהיתה יכולה לפרוץ ממש בכל פינה בעולם. לשם כך, פיתחו מטוסי קרב שיתאימו לכל זירה ויצקו אליהם לא מעט יכולות שמדינות אחרות כלל לא הצטרכו. 

אך על השוק לא השתלטו רק בגלל שהיו הכי עשירות, ועם תקציבי מו"פ גדולים מספיק כדי להציל את אפריקה מאיידס, מלריה ורעב גם יחד; למטוסי קרב היה תפקיד פוליטי משמעותי עבורן, בתור חלק מההיצע של כל מעצמה למדינות חסות פוטנציאליות. וכדי שלא ישבשו להן את הדילים, עבדו קשה כדי לטרפד כל ניסיון לפתח מטוסים טובים יותר בידי מדינות מתחרות. 

מימין למעלה, בכיוון השעון: F15 אמריקאי, F14 אמריקאי, מיג 25 רוסי, סוחוי 27 רוסי, צילום: Wikimedia מימין למעלה, בכיוון השעון: F15 אמריקאי, F14 אמריקאי, מיג 25 רוסי, סוחוי 27 רוסי | צילום: Wikimedia מימין למעלה, בכיוון השעון: F15 אמריקאי, F14 אמריקאי, מיג 25 רוסי, סוחוי 27 רוסי, צילום: Wikimedia

ארצות הברית, קוצצת הכנפיים הגדולה, הפעילה לחצים עצומים כדי לבטל כל פרויקט מבטיח בתחום התעופה הצבאית. כך חיסלה בסוף הפיפטיז את מטוס הארו (Arrow) הקנדי שהקדים את זמנו בעשורים שלמים כי היא רצתה למכור פאנטומים, את מפציץ הקרב TSR2 הבריטי בסיקסטיז כי רצתה למכור F111, ויש אומרים שחיסלה גם את מטוס הלביא באייטיז כי רצתה למכור F16. 

אצל בריה"מ זה עבד אחרת: כל מדינת חסות היתה תלויה ברוסיה בכל הנוגע לציוד צבאי, ומי שהחליט לקנות למשל, את הדראקן השבדי במקום מיג 21 היה מגלה פתאום שכבר לא מוכרים לו כדורים ופגזים - לא רוסיה ולא שותפותיה - יכול להיות שגם לא מתכות ואוכל. ואם היתה קמה מדינה כפיפה - למשל צ'כוסלובקיה - ופוזלת אל מטוסי קרב של אחרים? מוסקבה היתה מוציאה הודעה רשמית, לפיה חברי הממשלה הצ'כית החליטו עצמאית להתפטר, לעלות על בגדי עבודה ולעבור עצמאית לעשר שנות עבודה במכרה האורניום הקרוב למקום מגוריהם.

לא לסובייטים ובני בריתם. סאאב דראקן, צילום: Blockhaj CC BY-SA 4.0 לא לסובייטים ובני בריתם. סאאב דראקן | צילום: Blockhaj CC BY-SA 4.0 לא לסובייטים ובני בריתם. סאאב דראקן, צילום: Blockhaj CC BY-SA 4.0

וכך הגענו לתחילת שנות השבעים, עת הופיעו בשוק מטוסי העילית של ארצות הברית וברית המועצות - ונראה שהעולם התחלק לנצח ביניהן. בצרפת ישבה חברת דאסו, בתסכול גדול מאוד: היו לה מטוסי קרב מעולים, מוכחים בקרב, טכנולוגיה מתקדמת, והמעצמות באו ולקחו לה את הביס מהפה. 

המיראז' F1, מטוס הקרב הקל והזריז של החברה, עמד להיכנס לשוק וכבר נסגרו הרבה עסקאות. ואולם, לקוחות פוטנציאליים רבים חיכו למקבילו האמריקאי F16 או שהעדיפו מיגים משופרים. מטוסי קרב קלים ורב משימתיים היו עיקר השוק, אך צרפת פשוט הלכה ודעכה בו. זאת, בעוד מתחרותיה התעצמו גם בקטגוריה בה לא היתה נוכחות צרפתית: מטוסי קרב כבדים, יקרים ועתירי ביצועים. 

מיראז מיראז' F1 צרפתי בשירות ירדן, מעליו F16 אמריקאי | צילום: USAF מיראז

מדינות רבות פינטזו על מטוס כזה ולא קיבלו כי לא היה להן תקציב או כי המעצמות העדיפו לא למכור להן - שלא יתחזקו יותר מדי. מדינות עם צורכי ביטחון מורכבים חלמו על מטוס בעל עם מכ"מ רב עוצמה של F14, עם ביצועים של F15, ועם יכולות אוויר-אוויר עילאיות. בנוסף, מדינות שהצטיידו בכאלה, היו צריכות לסבול גם הרבה פוליטיקה מעצבנת, ומגבלות הפעלה ומסחר. רגע לפני שוויתרו הצרפתים, התברר שיש בעולם שתי מדינות מאוד עשירות שמוכנות לעשות הכל כדי להשיג סופר-מטוס כזה; ואחד שיבוא לא מהכחולים ולא מהאדומים. 

המדינה הראשונה היתה איראן. לא הרפובליקה השיעית שאנו מכירים כיום, אלא איראן שבשליטת השאה מוחמד ראזה פחלאווי. היו לו יחסים רגישים מאוד אך חמים עם ארצות הברית, שאף מכרה לו 80 מטוסי F14 אדירים, ואיתם מאות טילי פניקס מתקדמים, שיכולים תיאורטית לשתול מטוס אויב מטווח של 200 ק"מ, יותר מפי שניים מכל טיל אחר דאז. 

אחד מראשוני מטוסי ה-F14 של איראן, בטיסת אימון מ-1975, צילום: USAF אחד מראשוני מטוסי ה-F14 של איראן, בטיסת אימון מ-1975 | צילום: USAF אחד מראשוני מטוסי ה-F14 של איראן, בטיסת אימון מ-1975, צילום: USAF

אבל פחלאווי ידע שהאמריקאים לא סומכים עליו; הם הקשו בתנאים לפני העסקה הזאת (למשל, התעקשו על שליטה מלאה בחלפים ותחזוקה), ויקשו גם בעתיד. ולכן, החליט שחיל האוויר המלכותי האיראני צריך מטוס קרב מתקדם נוסף, שיעשה מה שה-F14 יודע, אבל בלי כאבי ראש ופוליטיקה. וכידוע, לאיראן לא חסר כסף באותם ימים; אם יימצא מטוס מתאים, תקנה מאות חתיכות. 

המדינה השנייה היא סעודיה, עוד שחקנית נפט גדולה ועשירה, שהחלה לשדרג את חיל האוויר שלה ורצתה ציוד עילאי. הסעודים הרגישו קצת מרומים: האמריקאים היו איתם ביחסים טעונים על רקע התחרות בשוק הנפט - אך ידעו היטב שהדוד סם רואה בהם גורם פרגמטי שאפשר לסחור עמו. והנה, איראן קיבלה מארה"ב F14 וישראל - את ה-F15 הנכסף - והסעודים לא קיבלו דבר. זאת, כשצורכי הביטחון שלהם הלכו והפכו לקריטיים. 

מטוסי לייטנינג בריטיים בשירות חיל האוויר הסעודי, צילום: BAE Systems מטוסי לייטנינג בריטיים בשירות חיל האוויר הסעודי | צילום: BAE Systems מטוסי לייטנינג בריטיים בשירות חיל האוויר הסעודי, צילום: BAE Systems

גם לאיראן וגם לסעודיה היתה סיבה טובה מאוד לרצות חיל אוויר מתקדם ורב עוצמה: לשתיהן היה שכן משוגע בשם עיראק. מאז 1958 שלטה במדינה מפלגת הבעת' הלוחמנית, ולאחר מספר הפיכות התחזק בה אדון סדאם חוסיין. 

עוד בטרם תפס את השלטון, קידם העריץ לעתיד שותפות לטווח ארוך עם בריה"מ, דחף קדימה את כלכלת עיראק ושדרג את תשתיותיה - והעצים משמעותית את כוחה הצבאי. זאת, תוך תביעת חזקה על שוק הנפט במפרץ הפרסי. איראן וסעודיה פחדו מפלישה וכיבוש, לא רצו להיות תלויות בחסדי זר ולכן פתחו לרווחה את הארנק וחיפשו מטוסי קרב ראויים. אמנם הושגו הסכמים בוועידת אלג'יר של 1975, אך הצדדים פשוט לא סמכו זה על זה ובצדק. 

פחלאווי (מימין) וסדאם חוסיין, בוועידת אלג פחלאווי (מימין) וסדאם חוסיין, בוועידת אלג'יר. ההסכם שהושג הופר תוך שנים ספורות | צילום: Wikimedia פחלאווי (מימין) וסדאם חוסיין, בוועידת אלג

בשביל חברת דאסו זו היתה הזדמנות פז ומהנדסיה קיפצו באושר אל שולחנות השרטוט. מה תציע לשני לקוחות נהדרים שכאלה? הרעיון הראשון היה המיראז' 2000, מטוס הקרב שפותח עבור צרפת עצמה. אך הוא היה חד מנועי וקל, לא טיטאן ארוך טווח כמו ה-F15 ודומיו. לא, כדי להגן על ענקיות הנפט, צריך מטוס חדש לגמרי. וכך נולד פרויקט מיראז' 4000, סופר מיראז'. 

מהנדסי דאסו התלבטו: איזו צורה ילבש המטוס החדש? שקלו לתת לו כנף נעה בעלת גיאומטריה משתנה, כמו של ה-F14. חשבו גם על כנף בעיצוב שטרם נראה - אך בסוף בחרו בתצורת דלתא כמו של המיראז' 3 הקלאסי. זאת, בצירוף כנפונים בחזית, שמסייעים לתמרון כמו בכפיר הישראלי. אבל בערך כאן נגמרות נקודות הדימיון בין המיראז' 4K וקודמיו. די להציץ בתמונה הזאת ולהבין. 

מיראז מיראז' 4000 מוקף מטוסי מיראז' 2000. תראו איזה גודל | צילום: Musée de l'air et de l'espace מיראז

אנחנו מדברים על מטוס גדול בהרבה, בעל חופת בועה ממנה ראות מעולה לכל הכיוונים. מידותיו דומות מאוד לשל ה-F15 - עם כמה הבדלים מעניינים: שטח הכנף של המיראז' עמד על כ-73 מ"ר, לעומת 65.5 ב-F15, והוא היה בעל מנועים בעוצמה דומה והודות לשימוש בחומרים כסיבי פחמן - גם קל מהאלוף האמריקאי ביותר מ-20%; במילים אחרות, היה על המנועים להתאמץ פחות כדי להשאיר את המטוס באוויר, מה שתרם גם לזריזות התמרון, לשליטה במהירות איטית ועוד. 

המיראז' 4000 היה פשוט טנק דלק מעופף; היו לו מיכלים בתוך הגוף, בתוך הכנפיים, אפילו בתוך הזנב הענקי. בסך הכל, 11 אלף ליטר, לעומת 7,800 ב-F15A. כך קיבל טווח ארוך מאוד: מיראז' 4000 היה מסוגל להמריא, לטוס 1,850 ק"מ לעומק שטח האויב, לחסל מטוסי קרב שיתקרבו אליו, לשתול פצצה במטרה ולחזור במהירות בלי תדלוק באוויר. 

נעים להכיר: הלביא של צרפת, צילום: Musée de l נעים להכיר: הלביא של צרפת | צילום: Musée de l'air et de l'espace נעים להכיר: הלביא של צרפת, צילום: Musée de l

ושתילת פצצות בהחלט היתה חלק מהתוכנית: המיראז' החדש כלל ציוד לניווט בגובה נמוך, מתלי פצצות מגוונים ומאפיינים שהתאימו למשימות תקיפה ארוכות. זאת, בעוד ה-F15 תוכנן כמטוס עליונות אווירית נטו. יכולות אוויר קרקע הגיעו אליו הרבה יותר מאוחר, ודגם תקיפה ייעודי הושק רק באמצע האייטיז.  

כך שהמטוס שיקבלו איראן וסעודיה יוכל תיאורטית להגן על שמיהן בצורה מעולה (הוא תוכנן לשאת בין שמונה לעשרה טילי אוויר-אוויר) וגם להכות בעיראק. זו הצעה הרבה יותר משתלמת מאשר לקנות מטוס עליונות אווירית אמריקאי, ואז ללכת ולחפש גם מטוס לתקיפה; הרי האופטימום הוא כלי אחד שעושה הרבה משימות. כך חוסכים משאבים בדמות חלפים וציוד, זמני הדרכה והסבה, וקל יותר לפתח שיטות פעולה בשטח. 

מה תחת הכנפיים? ארבעה טילים נגד מטוסים, שני טילי קרקע אוויר, שתי פצצות מונחות לייזר ופוד הנחייה, צילום: alternathistory מה תחת הכנפיים? ארבעה טילים נגד מטוסים, שני טילי קרקע אוויר, שתי פצצות מונחות לייזר ופוד הנחייה | צילום: alternathistory מה תחת הכנפיים? ארבעה טילים נגד מטוסים, שני טילי קרקע אוויר, שתי פצצות מונחות לייזר ופוד הנחייה, צילום: alternathistory

דאסו היתה אופטימית ובצדק: אחרי עשרות שנים בהן מתיחות בין-גושית עשתה בלאגן בכל העולם, יותר ויותר מדינות ניסו להתרחק משתי הענקיות. מדינות מערב אירופה, דרום אמריקה, הודו ואחרות נראו כלקוחות פוטנציאליים - בטח כשלכולן יש סכסוכי-שכנים בהם יעדיפו שלא לערב את ארה"ב ובריה"מ. 

אבל בעולם התעופה לא כדאי להיות אופטימי - רק ריאלי; ומעבר לפינה חיכו האייטיז, תקופה של הרבה הפתעות לעולם כולו. 

מיראז מיראז' 4000 בצבעי הסוואה. הצרפתים פשוט עושים מטוסים יפים | צילום: Dassault Aviation מיראז

הראשונה באה בוקר אחד בינואר 1979: השמש זרחה ואיראן של השאה פחלאווי נעלמה. אנליסטים בצרפת ראו את השיעים מתחזקים עם הזמן, אך הוערך שהעסק יהיה הדרגתי יותר, או שיימצא מודל שיאפשר לאיראן להתקיים כמדינה פתוחה, כזו ששואפת לא לאבד את קשריה עם העולם. 

יוק; המהפכה שטפה את הבירה ואילצה את השליט לוותר על כסאו ולצאת לגלות. תחתיו, עלה שלטון שיעי קיצוני ששונא כל מה ששונה, והכריז על אירופה והמערב כולו כאויב תרבות. הסגר שהוטל על איראן היה כמעט מיידי ומוחלט, ודאסו איבדה את הלקוח הכי מבטיח שלה. 

מהפכת חומייני באיראן, צילום: איי פי מהפכת חומייני באיראן | צילום: איי פי מהפכת חומייני באיראן, צילום: איי פי

היצרנית חישבה מסלול מחדש: על הנייר עדיין היתה לה סעודיה, וממשלת צרפת עצמה גילתה עניין ברכישת המטוס בתור כלי לתקיפה גרעינית. זה עדיין מספיק כדי להיכנס לשוק מטוסי הקרב הגדולים, וניסיון מבצעי בסעודיה יעזור לגייס עוד לקוחות. בטח ובטח עכשיו, כשיש לה כבר שני שכנים מטורפים. בתחילת מרץ 1979 המריא המיראז' 4000 לראשונה וטס ממש כמו חלום. טיסות ניסוי נוספות הראו שביכולתו לתמרן בזריזות מופלאה ביחס לגודלו, שהוא יחסית פשוט ונוח להטסה ולתחזוקה (מה שאי אפשר לומר על מתחריו האמריקאיים) וכל הדגמה ללקוחות הסתיימה בחיוכים נוצצים. 

מיראז מיראז' 4000 בטיסת הדגמה. ראו את הכנף הענקית הזאת | צילום: Dassault Aviation מיראז

מכאן החלו העניינים להסתבך: ב-1982 קיבלו האמריקאים שכל והסכימו למכור לסעודיה מטוסי F15, על אף התנגדות ישראל. אישור המכירה התקבל עוד ב-78' אך הלובי היהודי בוושינגטון שיבש את העסקה. בסופו של דבר קיבלו הסעודים 60 מתוך 72 המטוסים שביקשו, אך בלי מיכלים צורניים שמאריכים את הטווח שלהם והבטחה שלא יוצבו בבסיסים שקרובים יחסית לישראל. במובן מסוים, ישראל היא שהפכה את ה-F15 לכה מבוקש בעיני הסעודים, הודות למבצעים שהוציאה בעזרתו והוכחת יכולותיו במלחמת לבנון. עדיין היה מדובר במטוסים בלי יכולת אוויר-קרקע, והמיראז' 4K נשאר בתפריט. 

מטוס F15, לצידו מיכלים צורניים שמכילים דלק וציוד, צילום: USAF מטוס F15, לצידו מיכלים צורניים שמכילים דלק וציוד | צילום: USAF מטוס F15, לצידו מיכלים צורניים שמכילים דלק וציוד, צילום: USAF

ב-1985 קרה אסון לתוכנית הסופר מיראז', וקראו לו אל-יממה - סדרת עסקאות נשק שבוצעו בין בריטניה וסעודיה. כמו צרפת, גם בריטניה חיפשה דרכים לגייס לקוחות ולתפוס נתח מורגש משוק מטוסי הקרב. לבריטים היתה שותפות בפיתוח מטוס הטורנדו הרב משימתי - שביצועיו נפלו משל המיראז' 4000, אך היה זול יותר ובעיקר זמין ובדוק; טורנדואים נכנסו לשירות בסוף הסבנטיז, והוכחו כאפקטיביים ביירוט מפציצים סובייטיים בשירות חיל האוויר הבריטי. 

מטוסי טורנדו בריטיים נושאים טילים נגד מכ"מים, צילום: איי פי מטוסי טורנדו בריטיים נושאים טילים נגד מכ"מים | צילום: איי פי מטוסי טורנדו בריטיים נושאים טילים נגד מכ"מים, צילום: איי פי

בפרויקט הטורנדו השתתפה גם מערב גרמניה, שסירבה לאשר את מכירת המטוס למדינות מחוץ לברית נאט"ו. ב-1984 שינו הגרמנים את דעתם, והסעודים החלו להתעניין בטורנדו. עסקת אל-יממה הראשונה נחתמה בספטמבר 85', וכללה 72 טורנדואים מדגמי התקיפה והעליונות האווירית, ואיתם טילי אוויר-אוויר מודרניים, פצצות נגד מסלולים, טילים מחסלי אוניות וציוד מתקדם אחר. 

זו כבר היתה השריקה של החרמש; דאסו תכננה את המטוס מכספה ועתה איבדה את הלקוח שנותר לה - ופרויקט המיראז' 4000 בוטל. המטוס המשיך לטוס עד 1988 בטיסות ניסוי וליווי של מטוסי ניסוי אחרים, עד שב-8 בינואר 1988 נחת בפעם האחרונה במוזיאון לה בורז'ה שבקרבת פריז, שם הוא עומד בדממה עד היום. 

המיראז המיראז' 4000 מלווה בטיסה את הראפאל A | צילום: Dassault Aviation המיראז

בסופו של דבר, מטוסי קרב הם מוצרים - ומוצר שנוסה והוכח מבצעית הופך למותג מבוקש. ובשלב הזה, גם אם יש לך מוצר טוב או מתאים יותר, תתקשה להתחרות ללא בלי קבלות בשטח. ובלי גב כלכלי מתאים, לא תכבוש את השמיים. 

דאסו למדה הרבה מן הסיפור הזה: לאחר המיראז' 4000 נטשה את רעיון המטוס המגודל לעליונות אווירית, והתמקדה בכלים רב משימתיים. היא לקחה חלק בפרויקט היורופייטר (שהניב את מטוס הטייפון המרהיב) אך נטשה אותו ועברה לפיתוח משלה. קראו לו ראפאל, והוא הניב מטוס קומפקטי, זריז וחכם בעל יכולות אוויר-אוויר מעולות לצד אפשרויות תקיפה, סיוע קרוב ולוחמה ימית. יש לו טווח של F15, יכולת שיוט במהירות על קולית, מערכות לוחמה אלקטרונית מוצלחות והכל בגוף קטן של מיראז' קלאסי. ואותו הצליחה למכור למצרים, הודו וקטאר, וישנו מו"מ מתקדם גם עם קרואטיה, שווייץ, פינלנד, אינדונזיה, מלזיה ואוקראינה. טיסה נעימה! 





שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות