חנן הגבן | צילום: יאיר שגיא
טיול אוכל: העמק הוא חלום
מאפים פציחים ומפתיעים שמתחבאים בתחנת דלק, גבינות מיושנות ועזות טעם, סיידר שלא היה מבייש את זקני נורמנדי, סברינות דשנות כמו פעם, יינות שקולעים בול ושלל כלי מטבח, מפות וסלסילות למכירה הופכים את עמק חפר ונחל התנינים שלצידו לאתר פיקניקים מושלם
כדרכם של זללנים, בדרך לטיול בעמק חפר החלטנו להצטייד בקצת גבינות. יין הבאנו מהבית. עצרנו בחנן הגבן בדרך המייסדים במושב חירות. חצר ירוקה ומוצלת עם מרפסת עץ מעליה באמצע מטע אבוקדו. אפילו בשיא החום נעים כאן. בדרך פנימה עוד אפשר לקרוא קצת על ההיסטוריה של המתחם ולהציץ בפריטי ממורוביליה ישנים ומקסימים. הגבינות של חנן סופר־מצוינות. אנחנו אהבנו במיוחד את הטום המיושנת ועוד יותר ממנה את הצפתית הפשוטה והנהדרת, זו שגילינו כי הכניסה את חנן לעולם הגבנות. בחנות היפה והמצוידת היטב של המחלבה יש גם בירות בוטיק, יינות מכמה יקבים ישראליים רצינים במיוחד (קסטל, רמת הגולן), שמן זית, לחמים, ריבות, ממרחים, עלי גפן, שימורים טובים של אורטיז ואפילו סלסילות, קרשים וסכיני חיתוך, ובקיצור, כל מה שצריך בשביל פיקניק בחיק הטבע. יש גם ירקות ופירות טריים מהמושב. כיף גדול.
אבל הלחם בדיוק נגמר ואנחנו רצינו גם קצת לחם, שלא נהיה צרפתים מדי ונאכל גבינות של 50% שומן בלי איזו פחמימה ריקה בצד. אשתי שיודעת, כך מתברר, איפה מסתתרים המון מקומות שווים גם אם לא ביקרה בהם מעולם (ובכל זאת היא לא טועה, בנוגע לאיכותם), אמרה שיש יופי של מקום בתחנת דלק באזור התעשייה של עמק חפר. נשמע רומנטי.
ואכן, כשהגענו, התגלתה לפנינו תחנת דלק קלאסית. שיפודייה מזרחית גנרית, חנות גלשנים וגדר חיה.
אולם מאחורי הגדר החיה הסתתר פלא פלאים: בית קפה רחב ידיים, מעוצב בסגנון שאני מניח שיש לכנותו "רטרו", ואני הקשיש אכנה בשם רומנטי, עם שלל כלי פורצלן, מערוכים ושאר טובין מטבחיים שאת רובם ניתן לרכוש הביתה. על השולחן הונחו כמה עותקים מספר הבישול של בעלת הבית, אלה בוימל גורן מ"אלה פטיסרי".
כאן חשדתי. בעלת קונדיטוריה בבית קפה, סליחה, פטיסרי, בתחנת דלק סונול באזור התעשייה של עמק חפר, מטר מהוד לבן, שמוציאה לעצמה ספר אפייה, ואפילו לא דקיק במיוחד? אולם כאשר ניגשנו לדלפק החששות התפוגגו. הכל נראה מצוין. "בטח טעים", אמרתי לעצמי כי אני תמיד מספר שאני יודע לזהות מה טעים ומה לא גם לפני שאני טועם.
ובכן, לא טעיתי. זה אכן היה טעים. מה זה טעים? טעים רצח!
שתינו קפה בכוסות חד־פעמיות ולצידו הזמנו מאפה בצק עלים עם קרם שקדים ושלל פירות העונה. כדי להיות יסודיים וגם כדי לא ליפול רק למתוק, לקחנו גם מאפה מלוח, מין שבלול בצק ובתוכו, כך גילינו, לא רק גבינה ומנגולד, שגם הוא הברקה בפני עצמה (כולם שמים תרד), אלא גם בצלי שאלוט ועלי גפן.
עכשיו ככה, אני סאקר מושלם של עלי גפן. תנו לי עלי גפן בקופסת שימורים ואני שלכם. אז שמישהו, או יותר נכון מישהי, תדחף אותם למאפה הכאילו סטנדרטי שהכינה? לבי שייך לה. נער הייתי וגם זקנתי ונדמה לי שזה היה אחד המאפים הכי טעימים שבאו אל פי מאז ומעולם. עד כדי כך. כדי להיות בטוחים לקחנו עוד אחד הביתה ועוד גרסה מתוקה. הפעם עם קרם פטיסייר ומשמשים. גם בינגו. לקחנו גם לחם מחמצת עם אגוזים וצימוקים.
עכשיו, כשהבנו שרחוק מדי כבר לא נגיע הפעם, נתנו קפיצה למבשלת הבירה השכנה, הלא היא מבשלת אלכסנדר של אורי שגיא. אלכסנדר היא לטעמי הבירה הטובה ביותר המיוצרת כיום בישראל . סליחה טמפו, אתם יודעים שלעולם לא אבגוד בגולדסטאר הוותיקה והטובה שלכם, אבל בשנים האחרונות נחלשתי ואני אוהב בירות בהירות וקלות יותר. לשגיא יש אחת כזו בדיוק. ליתר דיוק, אפילו שתיים: הבלונד והגרין. ועוד כמה וכמה (וכמה) בירות נוספות שכל אחת מהן מצוינת מסוגה.
אלא שהפעם לא שתינו בירה. זאת מכיוון ששגיא, שאינו נח לעולם כנראה, הוציא מתחת ידיו, כך גילינו, סיידר. כן־כן. לא סיידר מתוק וילדותי כמו אלו שגדלנו עליהם, אלא יבש ואלכוהולי שכמו כל דבר ששגיא מחליט לעשות, משאיר אבק לכל המתחרים, ואלו הולכים ומתרבים לאחרונה.
לא מזמן הגדיל שגיא את חלל האירוח מחנות קטנה עם ארבעה כיסאות לבר של ממש. או יותר נכון לחלל ענק המזכיר בגודלו ביר גרדאן גרמני. אפשר לשבת כאן משעות הבוקר עד אחר הצהריים, לטעום בירות וסיידר נהדרים, ובחמישי בערב ושישי בצהריים גם לנשנש קצת אוכל ברים בסיסי והגון: פלטת גבינות, פלטת דגים מלוחים, פרצעלים, קסאדיות, בוטנים. שום דבר מתוחכם וגם לא באמת צריך.
לנחל השופט, שאליו התכוונו להגיע, כבר לא נסענו. למי יש כוח? ארזנו את כל הכבודה, נסענו לגשר שמעל נחל התנינים, פרשנו מפית גדולה, בהינו בילדים החורשים את המדשאה ומחרבים אותה עם אופני הבי.אם.אקס שלהם, ירדנו למים להציץ בצבי הנחל הענקיים ואחר כך טרפנו את הגבינות, הלחם, המאפים, הסיידר וכל השאר.
אם היה לנו כוח (ולא היה לנו סיידר), היינו מצטיידים מן הסתם ביין מיקב ויתקין השוכן ממש מעבר לגדר. למשל הרוזה הנהדר של אסף פז, היינן המוכשר שכבר עבד בלא מעט יקבים גדולים עד שנחת ביקב המשפחתי של אחותו ובעלה. כל יין שתיקחו כאן יעשה את העבודה. אני משוגע על הרוזה ועל הלבן והאדום הרגילים מסדרת מסע ישראלי. אבל גם אחיהם הגדולים לא פראיירים כמובן. מרכז המבקרים שלהם הוא מהיפים והנחמדים שיש ואפשר אפילו לאכול בו, לפעמים אפילו ארוחות מלאות. אבל על כך בפעם הבאה ואולי במדור היין.
אולי גם היינו קונים איזו סברינה מושחתת או טארלט פירות טריים וכמה פרלינים אצל יואב דקלבאום השכן, שחקן שעשה הסבה מקצועית לקונדיטוריה ועושה חיל. אבל באמת, כמה אפשר? אושר כזה כבר אינו חוקי בעדה שלי. אבל לפעמים האושר הכי גדול, אם מרשים לו, מתחבא שתי דקות מהבית. טוב, חצי שעה. בתנאי שאין פקקים.
