נועה קלגסברד | צילום: אוראל כהן
"אני לא מנסה להיות חלק מקבוצה"
בתחנה המרכזית של ת"א, בבניין שפעם אכלס נרקומנים, הקימה האמנית הצעירה נועה קלגסבלד מגרש טניס מיניאטורי וסביבו תצלומים המתארים יחסים בין גברים לנשים על רקע הספורט הכי לבן שיש. "אני הופכת שם את הגברים לפועלים שלי", היא אומרת, ומוסיפה, "אני לא יכולה לשנות את איך שאנשים תופסים אותי, רק להראות כמה אני רעבה לעסוק באמנות"
זה מראה מוזר: בתוך בניין ישן ומתקלף ברחוב פיין (מספר 3) הידוע לשמצה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב — מבנה ששימש, בין היתר, כבניין אגד, מועדון שנשרף, כנסייה, דירות מגורים לקהילות מעבר, ומי יודע מה עוד — מוצג מגרש טניס מוקטן שהוקם בגלריה בקומת הקרקע, במסגרת התערוכה ״שוויון זמני״ של נועה קלגסבלד.
התערוכה שלה היא השלישית המוצגת בחלל הבניין ששכרו שי פלד וטל מינדל, בני זוג שמנהלים רשת גלריות מסחריות בשם "פורטה", שתיים מהן בנוה צדק ואחת בנמל תל אביב. המרחק בין האמנות הנמכרת בפורטה — ערבוביה של אמנות גבוהה ונמוכה ומזכרות לתיירים — לבין הגלריה החדשה הוא רב. ״יש צורות רבות למכירת אמנות״, עונה באלגנטיות אור רוזנבלום, הצעיר הכריזמטי, שנבחר לנהל את הגלריה והבניין כולו — חמש קומות ו־2500 מ״ר. ״החלל הזה במהותו הוא חלל קונספטואלי לאמנויות, אופנה ועיצוב, כשהמטרה שלו לתמוך ולקדם יוצרים צעירים ולתת להם במה וכל אחד ואחת יכולים לפנות״, הוא אומר.
רוזנבלום, בוגר תואר ראשון באמנות ושני בלימודי אופנה בפריז, היה זה שהציע לקלגסבלד, בוגרת שנקר וסטודנטית ברויאל קולג׳ בלונדון, להציג במקום את תערוכת היחיד הראשונה שלה. השניים מכירים מילדות, ואפשר גם לומר שיש להם מכנה משותף: שניהם מגיעים ממשפחות מוכרות בתרבות הישראלית: רוזנבלום הוא הבן של אורנה גאון ועו״ד זרח רוזנבלום, אחיו של אדם ברוך.
קלגסבלד היא בתם של עו״ד דורי קלגסבלד ושל הסופרת והפזמונאית יעל טבת. בנוסף, שניהם יפים ואמביציוזיים ללא גבול. האמביציה והפרפקציוניזם של קלגסבלד (29) ניכרים היטב גם בתערוכה המושקעת שהקימה. קלגסבלד יצרה בעמל רב מגרש טניס עם מצע דשא ורשת באמצעו, וסביבו היא מציגה סדרת תצלומים מבוימים שבהם, מכיסא השופטת, היא נותנת הוראות לקבוצה של עשרה גברים כיצד להקים מגרש טניס (מגרש דומה אך אחר מזה שהקימה בגלריה). התצלומים המוקפדים מתעדים את ההקמה, ואת היחסים בין האמנית למצולמיה (אולם יש בהם עדיין משהו בוסרי, והעיסוק ביחסי גברים־נשים — שנמצא בלב התערוכה — מעט שטחי).
קלגסבלד מספרת שאת הגברים ליהקה בקפידה. ״בעיקר חיפשתי שתהיה להם אנרגיה דומה״, היא מציינת. אני רואה בהם קבוצת גברים לבנים, שנראים כמו נערי קולג׳.
העיסוק בטניס הוא חלק מעיסוקה בספורט בכלל. קלגסבלד משחקת טניס בעצמה ואוהדת שרופה של הפועל תל אביב, מכניסה את זה גם לאמנות. ״מה שמלהיב בספורט הוא האדרנלין״, היא אומרת. ״התחושה שיש כשנכנסים לאצטדיון, כשבודקים לך את הכרטיס, לדעת איפה לקנות את הנקניקייה הכי טובה״.
גם לפני שנתיים הציגה קלגסבלד ביריד האמנות צבע טרי תערוכה הקשורה בספורט: ״משחק חוץ״ שעסקה בכדורגל וכללה מיצב וסדרת תצלומים. ״שם המצאתי לעצמי קבוצת כדורגל והייתי חלק ממנה. הפעם אני הופכת את הגברים למעין פועלים שלי, ואני זו שמובילה ושולטת״.
דווקא בטניס השחקניות מאוד דומיננטיות.
"ובגלל זה אני לא מנסה להיות חלק מהקבוצה. זה לא הכדורגל. כאן המגרש הופך להיות במה. הגברים בונים לי במה להופיע עליה. אני רוצה להוביל, לא מהמקום של שתלטנות אלא מהמקום שגם אשה יכולה להוביל, לפקח להפעיל, להפיק. הם מרימים אותי לכיסא השיפוט ומשרתים את המטרות שלי. יש פה יחסים של שליטה״.
התערוכה מומנה בחלקה על ידי הבעלים של המקום ובחלקה על ידי ספונסרים. ״אנחנו מממנים את מרבית התערוכות וגם מוכרים״, אומר רוזנבלום. אולם לא הוא ולא קלגסבלד חושפים את עלויות התערוכה, שנראה כי עלתה לא מעט. במקרה הזה הרגישות ברורה: שדה האמנות בישראל — המורכב בחלקו מאמנים שבקושי שורדים ולא מתפרנסים מאמנות — בדרך כלל עוין יוצרים ויוצרות שמגיעים מבתים עשירים.
נתקלת בתחושה הזאת?
״קודם כל אני באה מבית של אמנות", אומרת קלגסבלד. "נתן אלתרמן זה בן דוד של סבתא שלי. סבא שלי היה הביוגרף של בן גוריון (שבתי טבת — ד"ג). אמא שלי סופרת, אבא שלי אוהב אמנות. מאז שהייתי קטנה לקחו אותי למוזיאונים. כל הקייטנות שהייתי בהן היו קייטנות של אמנות. אני לא יכולה לשנות את איך שאנשים תופסים דברים. מה שאני כן יכולה לעשות זה להראות כמה אני רעבה וכמה אני רוצה לעסוק באמנות. אני עובדת מאוד קשה.
״ויש לי מזל שאני יכולה לעסוק באמנות. אני פרפקציוניסטית, רצינית, משקיעה. אני חיה את מה שאני עושה ואני רוצה שאת האנרגיה הזו ירגישו. ללימודים ברויאל קולג', שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים לאמנות, התקבלתי בזכות עצמי. שם אף אחד לא יודע מי זה אבא שלי ומי זו אמא שלי״.
גלריה פיין 3, שבה מציגה קלגסבלד, מצטרפת לכמה וכמה מיזמי אמנות שהחלו לפעול בשנים האחרונות בתחנה המרכזית הישנה. ישנו מתנ״ס הגר״א המקיים אירועי תרבות ואמנות ייחודיים (כולל עכשיו באירועי ״אוהבים אמנות״) וישנו פסטיבל ״מנורת הלילה״ המתקיים ברחוב נווה שאנן כבר כמה שנים. עם זאת, הגלריה, שחלונות הראווה שלה חשופים לרחוב נראית זרה למקום. ״זו גלריה מחתרתית, כמו הגלריות של ניו יורק בשנות ה־70״, אומר רוזנבלום. ״השכנים מאוד אוהבים אותנו כי אנחנו תורמים לקיומם, גם ברמת האנשים שעובדים פה ואוכלים בסביבה, גם ברמת הטמבוריות שמסביב, מתייחסים אלינו בכבוד״
האנשים באזור נכנסים?
"כן. יום אחד אני מגיע לגלריה ואני רואה שילדים מהגנים של העובדים הזרים השאירו לי ציור״ (לעומת זאת לקלגסבלד דפקו פעם על החלון עם אבנים).
התערוכה מציגה עד 6.11.