הפגנה נגד צנזורת תכנים עיתונאיים ברשתות חברתיות. יש לבזר את השליטה בשיח | צילום: AFP
כלכליסט-טק
הדרך לרסן את השיח בלי להתערב
צנזורה אינה פתרון בריא לדמוקרטיות, ולדרוש מהרשתות החברתיות להגביל את השיח זה מנותק מהמציאות. אז איך מתמודדים עם קונספירציות ודיבורי שנאה? מקטינים את השפעתם על ידי פירוק המונופול של ענקיות רשת
השבוע הודיעה לינדקאין של מיקרוסופט, הרשת החברתית הפופולרית של שוק העבודה שמעטים מבינים איך להשתמש בה, כי היא מוציאה את פעילותה מסין. בהודעה לעיתונות הסבירו כי ההחלטה התקבלה על הרקע הקושי המתגבר לפעול במדינה תחת כללי הפיקוח מצד הממשל בבייג’ינג (“המצנזר הגדול”). הפיקוח התהדק כל כך, מסבירים בלינקדאין, שקיומה שם הפך בלתי נסבל. “אנו עומדים בפני סביבת פעולה מאתגרת משמעותית ודרישות תאימות גבוהות יותר בסין”, אמרו. החדשות התקבלו ברעש גדול, משום שהיתה הפלטפורמה האמריקאית האחרונה לעזוב את סין, שנים אחרי שפייסבוק, גוגל, טוויטר ואחרות נלחצו החוצה משם על ידי השלטון כדי לשלוט טוב יותר על השיח במדינה.
קראו עוד בכלכליסט:
בינתיים היכן שדיבור הוא חופשי והמדינה כלל לא מתערבת במעבר של רעיונות ודיבור עידן של צנזורה גם הוא על הסף. יוטיוב הסירה מיליון סרטונים מהפלטפורמה שלה שכוללים מה שהחברה מגדירה “מידע מוטעה” בנוגע לחיסונים. פייסבוק נמצאת באש צולבת ציבורית ופוליטית על שלא עשתה מספיק כדי לנהל את התכנים בפלטפורמה שלה. בישראל משרד התקשורת החליט להקים ועדה שתבחן הטלת פיקוח על פייסבוק, בעוד מחוקקים בארצות הברית נוזפים בפלטפורמות לווסת יותר תכנים.
זה לא תמיד היה ככה. פעם פלטפורמות האינטרנט נתפסו רק כמשחררות, כלי ביטוי משווה, היכן שכל קול יכול להישמע. אך מאז 2017 ומשבר קיימברידג’ אנליטיקה, השיח השתנה מהותית והושם דגש על היכולת הקלה לבצע על הפלטפורמה מניפולציה על דעת קהל, לשנות את השיח, לקדם רעיונות מעוררי מחלוקת, ללבות שנאה ואלימות. היום יש קונצנזוס פחות או יותר רחב שהדומיננטיות של פייסבוק, גוגל ופלטפורמות אחרות על השיח, שהושגה באמצעות מיזוגים ורכישות, משמעותית יותר מדי בשביל דמוקרטיות בריאות, ושצריך לנהל את התוכן בפלטפורמות האלו כדי למתן את ההשפעות השליליות הללו. וקונצנזוס רחב עוד יותר שהפלטפורמות הן לא הגורם המתאים לשאת בכל האחריות שמונחת אצלן בניהול וויסות התוכן. הן פשוט לא טובות בכך, בין אם מלחצים כלכליים או פוליטיים.
1. לימבו פוליטי
עם ההבנה הזו התחילו פעולות פוליטיות משמעותיות בניסיון לפתור את התסבוכת ולבחון אם יש התערבות כלשהי בניהול תוכן שתשפר את מציאות חיינו. בבסיס אלו עומדת שאלה מהותית בנוגע לזהותן של הפלטפורמות: האם אנחנו מצפים מהפלטפורמות להיות ניטרליות לחלוטין ולהכיל כל התבטאות או שהן צריכות להיות כמו אמצעי התקשורת הממוסדים (טלוויזיה, רדיו או עיתונים) ולברור את התכנים. המחלוקת על הזהות ייצרה בשנים האחרונות שני מחנות נצים, שאין ביניהם כל פשרה, והנושא נותר בלימבו פוליטי.
מצד אחד, אותו מייצגים בעיקר אנשי מפלגות שמרניות ברחבי העולם, הולכות וגוברות הטענות שהפלטפורמות השונות חוסמות יותר מדי תכנים והן צריכות להפגין “ניטרליות”. כך למשל בפלורידה, טקסס, ויסקונסין, ברזיל, פולין והונגריה פוליטיקאים מציעים חוקי “אנטי צנזורה”, רובם ככולם אוסרים על הרשתות החברתיות להסיר תכנים או להשעות משתמשים (כמו נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראפ שהושעה לצמיתות מטוויטר), ואפילו להגביל ויראליות או לבטל את אמצעי ה”הגברה” של תכנים מסוימים. מי שאחראית כמעט תמיד בהצעות החוק הללו על אכיפת הפעילות היא המדינה, זאת אומרת ריכוז משטור הדיבור בידי הממשלה ומפלגת השלטון.
מהצד השני, אותו מייצגים בעיקר אנשי המפלגות הליברליות, נטען שהפלטפורמות השונות לא עושות מספיק כדי להסיר תוכן מזיק. כך למשל סקר Pew מאוגוסט האחרון מצא שדמוקרטים אמריקאים תומכים בוויסות תכנים באינטרנט בשם ריסון “מידע מזויף”. לפי הסקר 76% מהדמוקרטים (לעומת 37% מהרפובליקנים) היו רוצים שחברות טכנולוגיה “יגבילו מידע כוזב באינטרנט, גם אם זה מגביל את חופש המידע”, ו־65% מהדמוקרטים (לעומת 28% מהרפובליקנים) רוצים שהמדינה תשלוט על זרימת המידע באינטרנט. גם פתרון זה מוביל לריכוז משטור הדיבור בידי הממשלה ומפלגת השלטון.
פתרון מהותי לקונפליקט בין שני הצדדים הפוליטיים לא נראה באופק, משום שלא מסתמן שום נתיב שבו שני המחנות הללו יצליחו להגיע להסכמה בנוגע לשאלה מהי התבטאות בלתי קבילה. בעבור מי שאוחזים במנטליות של צנזור, היקף ויסות התוכן יהיה תמיד לא מספק; ואלה שמאמינים באבסולוטיות של “שוק רעיונות” לא מעלים על דעתם שלמילים תיתכן השפעה קטלנית. אלא שלא משנה ידו של איזה מחנה תהיה על העליונה, השורה התחתונה תמיד תהיה הגדלת השליטה של המדינה (ומפלגת השלטון) על הדיבור במרחב הציבורי.
2. מספיק עם השימועים
אם צנזורה בידי מדינה אינה פתרון בריא לדמוקרטיות, וניהול תוכן על ידי הפלטפורמות היא משימה בלתי אפשרית, מה נותר? הפלטפורמות הללו היום הן הערוצים העיקריים לדיבור פוליטי. אם פייסבוק או יוטיוב לא היו משפך התוכן הכמעט בלבדי במאה ה־21, עוקרות בדרכן כל ערוץ תקשורת אחר, לא היה במודל העסקי שלהן סכנה כל כך גדולה לדמוקרטיות. זאת אומרת שהבעיה הבסיסית היא שאלה של כוח, לא ניהול. לכן לטווח הארוך יש רק פתרון אחד - להבטיח ששום חברה לא תשלוט במרחב המידע על ידי שליטה במספר רב ומגוון של פלטפורמות מרכזיות.
הדרך היחידה להתמודד עם ניהול התוכן היא לווסת אותו ברמה המסחרית. זאת אומרת לבזר את השליטה המונופוליסטית של הרשתות החברתיות על השיח בין שחקנים רבים, כדי להפוך את שוק הרעיונות חופשי שוב. חלוקה מחודשת של העוצמה תקטין את הסכנה היחסית בכל אחת מהפלטפורמות, משום שהיא תהפוך את כל הבעיות האינהרנטיות במודלים העסקיים שלהן לשוליות יחסית. הן עדיין יהיו פלטפורמות שקל מאוד למשתמשים לבצע עליהן מניפולציות, לפרוץ אותן, לזייף בהן קהל ותנועות חברתיות, לנצל אותן לרעה, להשתלט בהן על מונחי חיפוש ולהדהד עליהן מסרים באמצעות ניצול פגיעות של האלגוריתמים שלהן — אבל הן יגיעו לפחות קהלים ולאט יותר.
כדי לטפל בבעיות זרימת המידע השגוי, תיאוריות קונספירציה או דיבור שנאה, המחוקקים לא צריכים להשקיע זמן מיותר בשימועים פומביים שבהם הם נוזפים במייסדי חברות שעושים את מה שהשוק מעודד אותם לעשות (כסף), וגם לא לבזבז זמן וכוח אדם לנסות לפקח על הרשתות. אמצעי התקשורת, שאמורים גם להיות מגני הזכות לדיבור, צריכים להפסיק לקרוא לצנזורה ממלכתית, שכן היא אף פעם לא הפתרון. במקום זאת, יש לוודא שיש הרבה, הרבה, הרבה והרבה מאוד מתחרים, כך שהנזק היחסי שיכול להיגרם על ידי אדם אחד יקטן משמעותית. וכדי שזה ידרוש משאבים עצומים כדי לנסות להשפיע על המונים על פני פלטפורמות רבות במיוחד מהם אנשים מקבלים את המידע שלהם. זהו פתרון שאדיש לבעלים, אדיש לשיוך פוליטי ומתרחק מההכרעות המורכבות מלאות הניואנסים: מהו דיבור ראוי.
סעיף 230
סעיף מחוק הגינות התקשורת מ־1996 שמאפשר לענקיות הטכנולוגיה הגנה מוחלטת מפני התכנים שמשתמשים מפרסמים על גבי הפלטפורמה