166 ק"מ, זוז: במרוץ האולטרה סובב עמק משלמים בהקפה

השעה היתה בערך 22:15 כשנעמן עזמי הגיח בפעם האחרונה ממעמקי השטח החשוך אל עבר העולם החיצון. למרות שגופו היה אמור להיות תשוש לאחר 16 שעות רצופות של ריצה, חלקה בחום לוהט, עזמי התנהל במהירות ובהילות כאילו חייו תלויים בכך. את מתחם ההצטיידות בו היה אמור לנוח ולהתארגן לקראת הקפת הריצה האחרונה שלו — עניין של 33 ק"מ מפרכים ומאתגרים בשטחי המועצה האזורית מגידו — עזב כרוח סערה ומיד פתח בריצת אמוק בחזרה אל השטח החשוך. 

עזמי, ועוד מאות רצים אמיצים שזינקו אחריו, השתתפו באחד מאירועי הריצה הייחודיים בישראל — "סלומון סובב עמק". זו ריצה אתגרית שנולדה בקיבוץ הזורע  שבמרכזה מקצי אולטרה מרתון קשוחים למרחקים של 66, 100 ו־166 ק"מ – כולם מורכבים מסיבובי הקפה של 33 ק"מ בעמק יזרעאל ובסביבתו. 

בתוואי הסובב יש הכל: מירידות תלולות המצריכות ריכוז ושליטה ברזי ריצת השטח ועד עליות מייגעות שמאלצות חלק מהרצים לעבור לפרקים להליכה. קטעים מישוריים נותרים בגדר פנטזיה. 

השנה הזינוקים יצאו מקיבוץ עין השופט שיושב במעלה רמות מנשה. המקצה ל־166 ק"מ יצא לדרך ביום חמישי בשעות הבוקר המוקדמות. שני המקצים הארוכים האחרים בשעות הערב והלילה של אותו היום. בשונה מתחרויות ריצה קצרות במקצי האולטרה האווירה הרבה יותר רגועה וקלילה. אין דחיפות והמולה על קו הזינוק.  "צריך המון סבלנות ואמונה", מסביר לי חאמד ארשיד, חבר ותיק לתחרויות ריצה ואחד המשתתפים במקצה ל־66 ק"מ,  "הקסם של הריצה בטבע וההתחברות אליו". 

מרוץ סובב עמק. מרדף אחר מטרה שלזר תיראה משונה: להשלים את המרחק בכל מחיר | צילום: ריטבו צלמים

בזמן שאנו משוחחים, המתחם בעין השופט שמיועד לקלוט את הרצים למנוחה לאחר כל הקפה, שוקק חיים. עזמי, כבאי ממוצא דרוזי, כבר מזמן נעלם אל תוך השבילים, אך המתנדבים המסורים המאיישים את התחנה קולטים בכל כמה דקות רצים חדשים: חלקם תשושים ומקצתם אף צולעים או במצב גופני שלא מאפשר להם להמשיך להקפה הבאה. אולם כל רץ, לא משנה מה מצבו, זוכה לחום ולהערכה. 

"זה היופי בענף האולטרה ובמיוחד פה בסובב", מסביר לי אחד הרצים שמתארגן לזינוק שלו, "יש פרגון ונתינה אינסופית מצד המתנדבים. בעיקר אפשר לראות את זה בתחנות על המסלול". רגע לאחר מכן הוא כבר ניגש לבדוק את ציוד החובה שנדרש מכל רץ:  פנס ראש חזק, ליטר של נוזלים, משרוקית לעת חירום, כוס רב פעמית, שמיכת מילוט וטלפון נייד שעליו מותקנת אפליקציית חירום של מד"א. 

כל החפצים נדחסים לאפודת ריצה שמאפשרת תנועה נוחה לידיים ושליפה מהירה של מזון מיוחד ונוזלים. במידה שאלו אוזלים, אין מה לחשוש: המתנדבים בתחנות שלאורך המסלול — רובם רצי אולטרה בעצמם שהחליטו הפעם לתרום לקהילה במקום לרוץ — יסייעו להשלים כל מחסור. 

"בריצת אולטרה", מסביר לי איגור גרסימוב, רץ קשוח שאליו התלוויתי בקושי רב לחלק מהדרך, "אתה לא יכול לדעת איך תרגיש עוד כמה רגעים". את תחושותיו מנסה גרסימוב  לנטר ולהבין טוב יותר באמעות מד דופק. דבר אינו מאט אותו והוא שועט בעליות ובירידות בעקביות. מדי פעם מביט בשעון שעל ידו וכשצריך, נעצר לתדלוק באחת התחנות. הוא מהמובילים במקצה ל־66 ק"מ ועל כן אינו מתעכב יתר על המידה. 

חלק מהרצים שואבים כוחות אחרונים ממלווים שהתנדבו ללוות אותם חלק מהמסלול. לעיתים הם הנס שמאפשר להשלים את הריצה

לאורך המסלול החשוך מופיעה כל כמה דקות אלומת אור. אלה שעות הלילה המאוחרות של חמישי ומאות רצים מצויים על המסלול במרדף אחר מטרה שלזר תיראה משונה – להשלים את המרחק שאליו זינקו בכל מחיר. רק לפי מספר החזה ניתן לזהות מי רץ ולאיזה מרחק. 

"כל הכבוד", הוא צירוף המילים השולט הלילה. כולם מעודדים את כולם ולא משנה לאיזה מרחק בחרת לרוץ. כולם שווים, כולם מתאמצים. חלק נראים מלאי מרץ אחרים מתהלכים בעליות באפיסת כוחות, מנסים להשיב לעצמם טיפת אנרגיה שתאפשר להם להשלים עוד הקפה. מקצתם שואבים את הכוחות האחרונים ממלוויהם, שהתנדבו לרוץ איתם חלק מהמסלול — לעיתים הם בגדר הנס שלו יחלו הרצים התשושים. 

לא הרחק משם, בכניסה האחורית לקיבוץ עין השופט, נעמן עזמי כבר חוצה את קו הסיום בריצה — כמעט 21 שעות אחרי שיצא לדרך. מאחוריו חמש הקפות מפרכות. הוא מתקבל במחיאות כפיים רמות ומניף את הסרט הלבן שנמתח במיוחד לכבודו. שעות ספורות לאחר מכן ואור ראשון כבר מפציע בממלכת הסובב. שבילי הלילה מתגלים במלוא יופיים ומאות הפרות הפזורות על המסלול מביטות כהרגלן באדישות במאות הרצים שנאבקים כעת להגיע מעלה לעין השופט. "למה הם עושים זאת לעצמם?", הן בוודאי תוהות בזמן שהן לועסות עשב.