הבוסטר לילדים ולצעירים - מי קבע שזה בכלל נחוץ?

כשהחלטתי להיות אונקולוגית (רופאה שמטפלת בסרטן), לפני למעלה מעשור, גמלו בליבי שתי החלטות – האחת היא להשתדל תמיד לומר את האמת למטופל ומשפחתו, גם אם היא לא נעימה. זה נשמע מובן מאליו – וכי למה שלא לעשות את זה? – עד שנזכרים שהמציאות, במחלה שבה אני מטפלת, היא לעיתים קשה מאד, ויש הרבה סיבות – כגון הימנעות, הדחקה, רצון המטופל, רצון המשפחה, ועוד ועוד – שלא לומר אותה. הסיבה המרכזית שאני מאד משתדלת להגיד את האמת במרפאה (מעבר לעובדה הברורה-מאליה שזה הדבר הנכון לעשות), היא שברגע שאפסיק לנקוט כך – אמון המטופלים בי ייפגע, ואני אאבד את המשאב החשוב ביותר בתקשורת שלי עימם.

השנייה – והיא קשה לא פחות – היא לא לתת טיפול מיותר (המכונה גם 'פוטילי – futile) , כלומר לא לתת טיפול אם אני סבורה, לפי מיטב שיקול דעתי הרפואי, שאין בו שום ערך, כי אף טיפול אינו נטול תופעות-לוואי. 

עם סיומו של הגל הרביעי, אני סבורה שהקברניטים בארץ לא נהגו בנו, הציבור הישראלי, לפי שתי אמות המידה הללו.

ראשית – אני סבורה שלא אמרו לנו את האמת העירומה בצורה כנה. והאמת העירומה היא שהגל הרביעי הגיע לרוב המדינות, והגל עבר בכולן – כי זה טיבו של הנגיף הזה. האמת העירומה היא, מתוך הכרת הנגיף ומתוך הבנת אופיו של החיסון שניתן בארץ, שהיה צפוי כבר באמצע 2021 שיגיע גל נוסף, למרות שחלק הארי של האוכלוסייה חוסן בשתי מנות כבר בתום הגל השלישי. 

הגעת הגל הרביעי אינה 'באשמת' אף אחד – לא באשמת המחוסנים שחזרו מחו"ל, לא באשמת הלא-מחוסנים שלא התחסנו. הגל הגיע לא כי הישראלים לא ממושמעים, ולא כי פתחנו את חדרי הכושר מוקדם מידי. גל ההדבקה הרביעי הגיע – כי זה טיבו של הנגיף, גם אם הפרמטרים ה'מניעים' את הגל לא ברורים לנו דיים. הגל גם לא הסתלק בגלל הבוסטר – וראו למשל את דעיכתו בכל המדינות האחרות בעולם, שבהן כלל לא ניתן הבוסטר. הגל הסתלק – כי זה טיבה של אנדמיה. 

כן, יהיה עוד גל. זו איננה 'בשורה מרה' – זוהי עובדת חיים, בין אם נכיר בכך ובין אם לאו. כיצד נתכונן לגל הזה? לא באמצעות בוסטר רביעי מבעוד מועד, ולא באמצעות הפחדה חוזרת ונשנית של הציבור; לא באמצעות מודלים אימתניים שיצפו אלפי מתים, ובטח שלא באמצעות החזקת כל הציבור תחת מגבלות דרקוניות אינסופיות ותוך שיסוי אוכלוסיות זו בזו. 

נתכונן לגל הבא באמצעות חזרה לשגרה בריאה ומלאה (הכוללת פרנסה מלאה, חינוך, תרבות, ספורט והעשרה), באמצעות לימוד מעמיק של דרכי ההתמודדות הטובים ביותר עם מחלת הקורונה (לרבות השמה והטמעה של כל האפשרויות לטיפול במחלה בבית), ובאמצעות הזרמת תקציבים ותקנים מרובים למערכת הבריאות המורעבת. 

ד"ר רעיה ליבוביץ

אבל החטא השני הוא אולי גרוע יותר – כי בחודשים האחרונים ניתן בארץ טיפול מיותר. מאות אלפי אנשים צעירים, ובכללם רבבות קטינים, קיבלו חיסון שלישי – 'בוסטר' – מבלי שיש איזו עדות שטיפול כזה נחוץ, בטרם התקבלו עדויות מבוקרות שהטיפול הזה אינו מזיק או רעיל, ומבלי שהוא אושר על ידי אף סוכנות רגולטורית בעולם. 

יהיו שיצטטו את המאמר שפורסם בסוף אוגוסט כמוכיח שהבוסטר אכן יעיל. נציין רק כי מאמר זה היה ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים בדיעבד, שלא סיפק נתוני בטיחות כלל, שיש לגביו ביקורות מתודולוגיות רבות (שלא כאן המקום לפרטן), שכלל, מעצם תזמונו, כמעט אך ורק מבוגרים ובעיקר קשישים, שדיווח על מעקב מאד קצר-מועד, ושממילא פורסם לאחר שכמעט כל אוכלוסיות הקשישים בארץ קיבלה את הטיפול האמור. לא בכדי, המאמר הזה לא סיפק את מנהל המזון והתרופות האמריקאי על מנת לאשר את חיסון הבוסטר לאוכלוסיה הכללית מתחת לגיל 65, וגם מעל לגיל זה – מתן הבוסטר אושר רק באישור חרום. 

זריקת בוסטר לילדים. זה באמת נחוץ? | צילום רויטרס

גם כעת אין שום עדות שהבוסטר הועיל לצעירים ולילדים, ואין משך-מעקב ותיעוד מספקים על מנת לומר מהו פרופיל תופעות הלוואי שלו. הלוואי שהעתיד יגלה שהטיפול הפרמקולוגי שניתן לילדים במדינת ישראל באוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2021 היה מספיק בטוח. 

אני סבורה שמתן הבוסטר למבוגרים צעירים, נערים וילדים היה טיפול מיותר (פוטילי). למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שדבר כזה – מתן טיפול שלא אושר על ידי הרגולטור, לקטינים, מבלי שיש איזשהן עדויות על יעילות ורעילות, קרה בארץ, ועוד בחופזה כזו. חמור מזה – הטיפול לא רק 'ניתן', אלא במידה רבה נכפה -  שכן ילד או נערה שמנושלים מכל מסגרות חייהם (חוגי ספורט, מוזיקה, תנועות נוער, מפגשים חברתיים) ושמופעל עליהם לחץ-חברתי שכזה (עד כדי הצעה לחרם כיתתי או תוך שיסוי הורי כיתה אלו באלו) – נמצאים, הלכה למעשה, בסיטואציית 'אין ברירה'. 

איני כותבת את המילים הללו כדי לקלקל למישהו את חדוות ה'ניצחון' או את תחושת ההקלה שהוא חש כעת. אני כותבת מסיבה אחת פשוטה – כדי שאף פעם דבר כזה לא יישנה.

* הכותבת, ד"ר רעיה ליבוביץ, היא מנהלת המכון האונקולוגי, בית החולים 'שמיר; הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

הדברים המובעים במסמך זה הם דעתה האישית בלבד ולא דעת המוסד הרפואי שבו היא עובדת או דעת משרד הבריאות