אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
השופט יצחק עמית: "עורך דין הוא לא בלש ולא חוקר פרטי"

משפט שדה

השופט יצחק עמית: "עורך דין הוא לא בלש ולא חוקר פרטי"

עו"ד דן שפריר זוכה מהרשעתו כמי ששימש הזרוע הביצועית למעשי הנוכלות של לקוחותיו. בפסק דין נדיר בית המשפט העליון קבע שיש גבול לאחריות ולציפייה מעורך הדין שיגלה זיופים והתחזויות במסגרת השירות שהוא מעניק ללקוחותיו, גם אם הם רמאים

20.10.2021, 07:32 | משה גורלי

1. זיוף מעשה אומן

השופט עמית הופך כל אבן כדי לנמק את הזיכוי

"אשרי עורך דין החושש תמיד, ועל עורך דין להיות זהיר ביחסיו עם לקוחותיו, ובוודאי שאין עורך דין יכול לעצום את עיניו ולשמש זרוע ביצועית למעשי זיוף ונוכלות של לקוחותיו. אולם לא השתכנעתי כי זה המקרה שלפנינו", כך כותב שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בפסק דין שבו זיכה בשבוע שעבר את עו"ד דן שפריר. פסק הדין הזה הוא בהחלט נדיר. לא בעצם הזיכוי, אלא במאמץ הגדול שהשקיע עמית בפירוק ההרשעה של המחוזי. מאמץ שמתחייב מקביעתו שזהו המקרה המתאים להתערבות חריגה בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו במחוזי. ממצאים שבהם ערכאת הערעור בדרך כלל לא מתערבת. 

קראו עוד בכלכליסט:

אכן עמית, בפסק דין של כ־120 עמודים, הפך כל אבן וכל קביעה של המחוזי כדי לנמק את הזיכוי הזה. השופט ערפאת טאהא ממחוזי נצרת דן בפרשה מורכבת של מעשי זיוף ומרמה, שנועדו להשתלט על קרקעות בצפון הארץ שבעליהן מתו. לפי האישום, המעורבים, רובם מהמגזר הערבי, זייפו מסמכים וייפויי כוח לפיהם מכרו כביכול הבעלים המקוריים את הקרקעות במחצית המאה הקודמת, והרוכשים מכרו אותן לנאשמים או למקורביהם. בית המשפט "משבח" את מלאכת הזיוף. "הזיוף הוא מעשה אומן, וקשה להבחין בו", כותב עמית, "דפים מצהיבים של ייפויי כוח בכתב יד או בדפוס בשפה הערבית, ובולי הכנסה מקוריים לכאורה שעליהם חותמות מקוריות לכאורה".

עו"ד דן שפריר. זוכה מחמת הספק, צילום מסך: חינוכית 23 עו"ד דן שפריר. זוכה מחמת הספק | צילום מסך: חינוכית 23 עו"ד דן שפריר. זוכה מחמת הספק, צילום מסך: חינוכית 23

עו"ד שפריר ביצע חלק מהפעולות המשפטיות עבור העבריינים, בהן הגשת תביעות לפסק דין הצהרתי למחוזי בנצרת על סמך ייפויי הכוח המזויפים. כתב האישום תיאר אותו כחלק מהחבורה, וחלק מהקנוניה. השופט טאהא זיכה אותו מאישום זה, אבל הרשיע אותו בעצימת עיניים מהזיופים. "במקום להגיע למסקנה המתבקשת בדבר זיכויו המלא של המערער", כתבו סנגורי שפריר, עוה"ד ציון סהראי וניר לזר ממשרד סרטל, סהראי, לזר, בערעור לעליון, "מקבלת הכרעת הדין תפנית בלתי צפויה ושגויה ואותן פעולות שבית המשפט קמא (מחוזי נצרת — מ”ג) הגדיר כשגרתיות, שכל עו"ד שמבצע עסקה במקרקעין היה נוקט, נקבעות כבסיס לאחריותו הפלילית של המערער. זאת, בטענה, שבשלב מתן השירות המשפטי עצם המערער את עיניו ולא בירר את החשד שהתעורר אצלו, שהמסמכים שבידיו מזויפים". 

2. דיסוננס מורכב

העליון מבצע פירוק והרכבה לפס"ד המחוזי

התוצאה היא ששפריר הורשע בשלל עבירות של שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועוד, ונידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל. לפי המחוזי, שפריר לא היה שותף למזימה, אבל שיתף עמה פעולה בכך שעצם עיניו, כלומר היה מודע לכך שהמסמכים מזויפים. העליון, במקום לאשר מסקנה זו, קיבל במלואה את טענת הסנגורים וביצע פירוק והרכבה מלאים לפסק דינו של המחוזי, שבסופם זוכה שפריר מן הספק. 

לפי השופט עמית, מארג הראיות נגד שפריר "מעורר תמיהה, אך אינו מביא למסקנה יחידה כי שפריר ידע או עצם עיניו כי במסמכים מזויפים עסקינן"

"לטעמי", כותב עמית, "בין מסקנה זו (של הרשעת שפריר בעצימת עיניים — מ”ג) לבין המסקנה הנחרצת, המבוססת על הנמקה משכנעת לטעמי, כי שפריר לא היה שותף לקנוניה ולמעשי הזיוף, קיים דיסוננס שקשה ליישבו". ולפני שהוא נכנס לניתוח הראיות, מצביע עמית על כשל נוסף של הפרקליטות והמחוזי: "שפריר לא הועמד על האפשרות כי יורשע ביסוד נפשי של ידיעה או מודעות (עצימת עיניים) חלף טענת המדינה כי היה שותף, מלכתחילה, בעבירות הזיוף וקשירת הקשר".

3. על אחריות עו"ד

עורך דין לא צריך לאמת כל הצהרה שמוסר לקוחו

את זיכויו מן הספק משתית עמית על העובדה שמארג הראיות נגד שפריר "אכן מעורר תמיהה, אך אינו מביא למסקנה סבירה אפשרית יחידה כי שפריר ידע או לפחות עצם את עיניו מלראות כי במסמכים מזויפים עסקינן". ואם התזה של כתב האישום אינה מובילה למסקנה בלעדית באשמתו של הנאשם, יש לזכותו. מהסיבה שכאשר הסבר כשר אלטרנטיבי לא נשלל, גם הוא אפשרי.

לטענת פרקליטיו של דן שפריר: "פעולות שגרתיות, שכל עורך דין שמבצע עסקה במקרקעין היה נוקט, נקבעו לפתע כבסיס לאחריותו הפלילית"

הסבר אפשרי כזה נגזר מפרטים רבים שמנתח השופט באשר לפרשנויות שנתן המחוזי לאירועים, שאינם חד־משמעיים ואינם מורים בלעדית על אשמתו של שפריר. ועמית ממריא גם לתצפית ממבט־על על תפקידו של עורך הדין, על מרחב אחריותו, ועל מרחב הציפיות ממנו. "עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי", כותב השופט, "לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, ובהיעדר 'סימני התראה' שהיו צריכים לעורר את חשדו, לא ניתן להטיל עליו אחריות מוחלטת למנוע נזק. הטלת חובה על עורך הדין לדרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שנמסרו על ידיו, כרמאי בפוטנציה, היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. דרישה כזו אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו, יחסי אמון שאינם מבוססים על החשד כי לקוח הוא שקרן ורמאי". והוא מוסיף: "כך בדין האזרחי והדברים יפים על דרך של קל וחומר בבואנו להרשיע בדין הפלילי".

4. מקום להעמיד לדין

למרות הזיכוי הפרשה היתה צריכה להתברר בביהמ"ש

לצד המקל שעמית מוריד על המדינה, הוא מזכה אותה בגזר קטן, כשהוא קובע שהיה מקום גם לחקור וגם להעמיד לדין את עו"ד שפריר "לנוכח מעורבותו בשורה של עסקאות שנתבררו כמזויפות". אלא שבהינתן שניים אלה נולד הזיכוי: ראשית, הסתירה בפסק דינו של המחוזי, בין הזיכוי מהשותפות לקנוניה לבין ההרשעה ב"עצימת העיניים" מהזיופים; ושנית, שהמסקנה המרשיעה של המחוזי אינה האפשרות היחידה שעולה מניתוח הראיות הנסיבתיות. 

עו"ד ציון סהראי והשופט יצחק עמית. סתירה בין זיכוי משותפות לקנוניה לבין הרשעה בעצימת עיניים מזיופים
,  עו"ד ציון סהראי והשופט יצחק עמית. סתירה בין זיכוי משותפות לקנוניה לבין הרשעה בעצימת עיניים מזיופים עו"ד ציון סהראי והשופט יצחק עמית. סתירה בין זיכוי משותפות לקנוניה לבין הרשעה בעצימת עיניים מזיופים
,

לחיזוק מסקנתו, מצביע עמית על פרכות, אפילו עובדתיות, בפסק דינו של המחוזי. למשל, מול טענת שפריר שבדק מסמך מסוים ברשם הירושות, כתב המחוזי שמדובר באישור מרשם המקרקעין שאינו רלבנטי לעניין. עמית מתקן את המחוזי וקובע שהמסמך הזה "אינו אישור של רשם המקרקעין אלא אישור של הרשם לענייני ירושה". כלומר, שפריר צדק, השופט טאהא טעה.

טענה נוספת של המדינה, שמוכרת מפרשת עו"ד יעקב וינרוט שהועמד לדין וזוכה, היא ששפריר לא ערך הסכמי שכר טרחה. עמית קבע שלא רק ששפריר קיבל שכר טרחה, אלא שבמקרה אחד אפילו ביקש להתפטר מהייצוג משלא שולם לו שכר טרחתו. 

5. פנו למשטרה או לא

מדוע נפגעי העבירה העדיפו לסגור את הסיפור ביניהם

עמית לא מתאפק ומוסיף בשולי פסק דינו את הדברים הבאים: "אף שמדובר במעשי זיוף מובהקים, נפגעי העבירה, הבעלים האמיתיים של המקרקעין, לא פנו למשטרה, אלא בחרו לנהל מו"מ עם הזייפנים והגזלנים ו'לסגור' את הדברים ללא מעורבות של הרשויות. תהיתי ביני לביני מה ניתן ללמוד מתופעה זו ואותיר את הדברים בצריך עיון".

כאן אולי אפילו עמית טועה, כי לפי בירור שערכתי, בחלק מהמקרים אנשים כן פנו למשטרה. בכל מקרה, פרשנות אפשרית, שלא לומר טבעית, לתמיהה היא שערבים לא כל כך סומכים על רשויות מדינת ישראל, וזה חלק מבעיה גדולה אחרת, גדולה בהרבה מפרשת גניבת הקרקעות שכאן.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות