עוד ניסיון, הפעם מוצלח: על הסרט "חולית"

כש"חולית", ספר המדע הבדיוני עב־הכרס של פרנק הרברט, ראה אור ב־1965, שילמו מפיקים מיליוני דולרים כדי לעבד אותו לסרט. לפחות ארבעה תסריטים נכתבו על פיו בשנות ה־70, שכולם - חוץ מאחד - לא הופקו. כשסוף סוף צולם הסרט ״חולית״ ב־1984, בבימויו של דיוויד לינץ׳, התוצאה היתה כל כך קטסטרופלית שהספר שוב חזר לרשימת המשאלות של מפיקים ויוצרים בעלי יצר התאבדות, בלי שאף מפיק או אולפן יעזו לחזור על ההרפתקה. 

כפי שקרה עם ״שר הטבעות״, שהתפרסם עשר שנים לפני ״חולית״, גם ספרו של הרברט היה צריך לחכות לבואו של במאי עם חזון ועם אהבה אמיתית לספר המקורי, ובעל יכולת להשתלט על הפקת ענק. ״שר הטבעות״ היה צריך לחכות לניו־זילנדי פיטר ג׳קסון, ״חולית״ המתינה לקנדי דני וילנב (״בלייד ראנר 2049״). הגרסה היפהפייה שלו לחצי הראשון של הספר הראשון של ״חולית״ יוצאת מחר לקולנוע בארץ, אחרי שנים של עיכובים ועוד שנה של קורונה. ״חולית״ חזר לתודעה של צופי הקולנוע בזכות הסרט התיעודי מ־2013 ״חולית של חודורובסקי״, שהציג את הניסיון הראשון לעבד את הספר לסרט בתחילת שנות ה־70. ניסיון שזכה ב־BBC לתיאור ״הסרט הגדול ביותר שמעולם לא הופק״. החזון של הבמאי היהודי יליד צ'ילה אלחנדרו חודורובסקי היה גרנדיוזי, מופרע וחסר היגיון, והסרט התיעודי מעביר לא רק את התחושה שזה הגיוני ש"חולית" שלו לא הופק — כי חודורובסקי תכנן לביים סרט באורך 14 שעות, עם הבן שלו בתפקיד הראשי וסלבדור דאלי בתפקיד הקיסר — אלא שייתכן שזה ספר שאי אפשר לעבד לסרט. הוא גדול מדי וארוך מדי והעולם העתידני והחוצני שהוא בורא מסובך, מורכב וקאמפי מדי.לא ברור איך העלה מפיק הסרט על דעתו לגייס לפרויקט כה גדול במאי צ׳יליאני שעד אותו רגע היה חתום על שני סרטים טריפיים: "אל טופו״ ו״ההר הקדוש״. חזון ויזואלי היה לחודורובסקי בשפע, אבל לספר סיפור? זה מעולם לא עניין אותו. 

אם כבר, חודרובסקי נמשך לממד הפסיכדלי של הספר, ולסם שעומד במרכז העלילה: התבלין (או "המרקוח") — סם שמאפשר לטייסים האינטרגלקטיים להטיס את חלליותיהם, ביקום שמתרחש בשנת 10,000 לספירה לא ידועה. בספר, הסם נמצא באופן זמין על כוכב לכת נידח ומדברי בשם אראקיס, שעשוי כולו מדיונות. הכוכב הזה עובר אחת לכמה עשורים לידיה של ממלכה אחרת, ומאבקי הכוח והשליטה עליו ועל זיקוק הסם ומסחורו בין הממלכות האלה — בית אטריידיס מול בית הרקונן — הם עיקר הספר. מקרבות השליטה האלה קם נער אחד בעל כוחות על־חושיים ועל־טבעיים שמתגלה כמשיח. זה פול אטריידיס, ו״חולית״ היא מסעו להביא סדר לגלקסיה, וגאולה לבני אראקיס.

רב־המכר שחיבר פרנק הרברט. דמיין אותו כמין "לורנס איש ערב", רק בחלל

אבל חודורובסקי קיבל את הג׳וב, וגם את הצ׳קים, להתחיל ולתכנן את הסרט. הוא גייס את אמן הקומיקס הצרפתי מוביוס לצייר איתו סטוריבורד מפורט של כל הסרט, שכר את המעצב הגרמני ה.ר גיגר לעצב את היצורים ואת הגאדג׳טים, ובחר בדן אובאנון לאיש האפקטים. את הסרט הוא תכנן לצלם במדבריות מרוקו, ואת הפסקול היתה אמורה להלחין פינק פלויד, כי כאמור חודורובסקי לא חשב על מדע בדיוני, הוא חשב על טריפ אל.אס.די. 

העבודה על ״חולית״ גזלה מחודורובסקי את רוב שנות ה־70 ועלתה אז למממניו יותר מ־2  מיליון דולר, זאת מבלי שנבנה אפילו סט אחד, הכל נשאר על הנייר. הזכויות עברו לדינו דה לורנטיס שגייס את רידלי סקוט, שיצר תסריט נוסף, לסרט שדמיין כסרט מלחמה, עד שלבסוף החליט לפרוש. 

זה היה הרגע שכל חבורת הניים־דרופינג שחודורובסקי קיבץ סביבו הוכיחה שלא בזבזה את הכישרון ואת הכסף שהושקעו בה: דן אובנון, ה.ר. גיגר ורידלי סקוט לקחו את הרעיונות שלהם ל"חולית" ויצרו בעזרתם את ״הנוסע השמיני״. וג׳ורג׳ לוקאס חבר לגארי קורץ, אחד ממפיקי "חולית" של חודורובסקי, ונטל את היסודות המיתולוגיים והעל־טבעיים של גיבור הסיפור והפך אותו ללוק סקייווקר, גיבור ״מלחמת הכוכבים״ שצולם במדבריות מרוקו. חודורובסקי היה קולנוען לא מעשי, אלא מנהל חנות רעיונות, וראה אותם נבזזים על ידי במאים מוכשרים ומסחריים ממנו.

דינו דה לורנטיס לא התייאש מהרצון לעבד את הספר לסרט ובשנות ה־80 שכר את דיוויד לינץ׳ לביים ולכתוב את הסרט. לינץ׳ היה במאי לוהט באותם ימים בזכות הצלחת העיבוד שלו למחזה ״איש הפיל״. אבל לינץ׳ לא הכיר את ״חולית״ ועל פי התוצאה שיצר, כנראה שגם לא התלהב במיוחד מהספר. העיבוד היה גרנדיוזי אמנם, אבל ניכר שהבמאי אדיש לסיפור ולדמויות ומציג את כולן באופן נלעג וגרוטסקי. לינץ׳ האשים אז את כישלון הסרט ואת הביקורות הגרועות בכך שאולפני יוניברסל ודה לורנטיס ערכו את הגרסה הסופית והמקוצצת בלעדיו ולא נתנו לו חופש יצירתי. ״ברגע שאין לך חופש לבצע את החזון שלך, זה מוות, ואכן מתתי שם״, אמר בראיון. הרשו לנו לשער שגם עם חופש אמנותי וסרט באורך ארבע שעות, ״חולית״ של לינץ׳ לא היה נהפך לסרט טוב יותר.

ב־2000 הופקה מיני־סדרה לטלוויזיה על פי הספר. לכאורה, זו היתה צריכה להיות הגרסה האולטימטיבית: שלושה פרקים של שעה וחצי כל אחד היו אמורים להספיק להקיף את הספר כולו בלי לחבל בעלילתו. תקציב של 20 מיליון דולר היה אמור להיות מספיק להפקה שהיתה מהיקרות לתקופתה, והבחירה בוויטוריו סטוררו כצלם היתה אמורה להפוך אותה לחוויה ויזואלית (סטוררו זכה באמי על עבודתו). אבל הסדרה, שהיתה מסורבלת וקשה לצפייה, רק חיזקה את התחושה שכשמעבדים את ״חולית״ באופן נאמן למקור, זה נראה רע.

רבקה פרגוסון וטימותי שאלאמה ב"חולית". הפקת ענק עם עלילה נהירה, אנושית ונטולת ממד גרוטסקי | צילום: AP

ואז הגיע דני וילנב. הוא אחד היוצרים המרשימים והטובים שעובדים כרגע בהוליווד, וצמיחתו באולפנים מאז 2013 יוצאת דופן. וילנב עדיין לא עשה סרט רע אחד, וכל סרט חדש שלו הוא רק גדול ושאפתני מקודמו. החל מהניאו־מערבונים שלו ״אסירים״ ו״סיקאריו״, שהיו שניים מסרטי הפשע הטובים של העשור הקודם, דרך שלושה סרטי מדע בדיוני שביים ברצף: ״המפגש״, שעליו היה מועמד לאוסקר; ״בלייד ראנר 2049״, סרט המשך לסרטו של רידלי סקוט, שאף במאי אחר לא היה יוצא ממנו בחיים ואילו וילנב הפך אותו ליצירת מופת; וכעת ״חולית״ (אם וכאשר יופק ״חולית, חלק ב׳״, וילנב יהיה חתום כבר על ארבעה סרטי מד״ב ויהפוך ליוצר הכי חשוב בז׳אנר הזה, אולי בתולדותיו). 

כשרואים את ״המפגש״, ״בלייד ראנר״ ו״חולית״ בזה אחר זה, רואים איך וילנב לא רק מתפתח מסרט לסרט, אלא איך הוא יוצר שפה ויזואלית אחידה, שבזכותה ניתן לדמיין איך שלושת הסרטים, שפותחו במקביל, נובעים מתוך אותה תפיסת עולם, העוסקת בתקשורת בין תרבויות ובאופן שבו האקולוגיה משפיעה על הפוליטיקה. וילנב הוא שילוב נדיר של במאי אינטליגנטי ויוצר בעל חזון קולנועי מפעים, ו״חולית״ שלו — כן כן — טוב מהספר עצמו.

* * *

גרנדיוזי בצניעותו

קל לשקוע בחול הטובעני של עלילת ״חולית״: דמויות, תככים, היסטוריה, מיסטיקה ופנטזיה. הכל בספר הזה הוא יותר מדי ומעל ומעבר. אבל דני וילנב הצליח להיות הבמאי הראשון שחוצה את מדבריית ״חולית״ ועושה את הדבר הראשון שהיה צריך לעשות לספר: להפוך אותו למובן, נהיר ואנושי. ״חולית״ שלו הוא הפעם הראשונה שבה אפשר להבין מי נגד מי ולמה, וגם למה זה אמור לעניין אותנו. איך הוא עשה את זה? כנראה על ידי הנדסה־מהופכת: ״מלחמת הכוכבים״ נוצר בהשראת ״חולית״, אבל כעת ״חולית״ חב ל״מלחמת הכוכבים״ לא פחות משהוא חב לספר המקורי. 

וילנב ותסריטאיו יצרו סיפור ברור שמתמקד בדמותו של הנער פול אטריידיס (טימותי שאלמה), והאופן שבו הוא קרוע בין הרצון שלו להיות נאמן לדרכי אביו, הדוכס, ובין הקרבה שלו לשושלת המיסטית של אמו, שרואה בו אופציה להפוך למשיח וגואל, לבין השאיפה שלו, כמו כל נער, ללכת בדרכו שלו, גם כשגורל הגלקסיה כולה תלוי על כתפיו. החזון הוויזואלי של וילנב שהתחיל ב״המפגש״ והתפתח ב״בלייד ראנר 2049״ מתלכד כאן: עם חלליות שנראות כמו סלעים וחלוקי נחל, הוא בורא עולם צחיח שנראה כמו סופת חול תמידית. 

בעיקר, הוא הראשון שמנטרל את הגרוטסקיות מהסיפור של פרנק הרברט ויוצר עלילה אנושית. הרברט דמיין את ספרו כמין ״לורנס איש ערב״ בחלל, וכך וילנב ביים אותו, כשהוא מוריד את כובעו בפני ג׳ורג׳ לוקאס, רידלי סקוט וסטיבן ספילברג ומתעלם מדיוויד לינץ׳. ״חולית״ שלו גרנדיוזי כשם שהוא עניו, והוא יפהפה.