עצם ההחלטה על הרפורמות מסמנת חזרה לנורמליות

זה היה סוף שבוע שיירשם בספר ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. מתחרה ראוי ל־30 ביוני 1985, שבו הוחלט על תוכנית הייצוב לכלכלת ישראל ששינתה את פני המשק לצמיתות. נכון, הפעם המשבר הכלכלי לא שטף את הרחובות והעדנה הכלכלית ופריחת ההייטק הצליחו להסוות את הפנצ'ר הגדול שעצר את הנסיעה של הרפורמות הכלכליות. הפעם נחיצות השינוי מובנת רק ברגע שמבינים כמה לא נעשה בעבר.

אחת אחרי השנייה הן אושרו - רפורמה אחרי רפורמה. עיתונאי הכלכלה קיבלו הודעות בסגנון: "בוטלו האג"ח המיועדות", "אושר תקציב אחיד לכלל בתי החולים", "הועלה גיל הפרישה לנשים", "בוטלה רגולציה ביבוא". כל אחת מהרפורמות נראתה לפני כמה חודשים כבלתי אפשרית ליישום, חלום רחוק אף שכמעט לא היה חולק על נחיצותן. הפלונטר הפוליטי הקריב את הכלכלה הישראלית והקפיא אותה רק כדי שתמשיך לנשום. לא הרבה יותר מכך.

שר האוצר אביגדור ליברמן | צילום: טל אזולאי

יותר מ־12 שנים שלט כאן "מר כלכלה" בנימין נתניהו, האיש עם מספר ימי שלטון הגדול ביותר מאז קום המדינה. הרפורמטור הגדול של 2003 עם הנחישות לעשות את הדבר הנכון עבור כלכלת ישראל התחלפו בקיפאון, פוליטיקה קטנה ושימור הקיים. שנים מצוינות המאופיינות בצמיחה כלכלית מהירה הודות לפריחת ההייטק וסביבה מאקרו־כלכלית גלובלית נוחה - בוזבזו. יתרה מזאת, נתניהו הרגיל את כולם שרפורמות מבניות הן "עיזים": הצעות סתמיות וכר נוח לשיסוי קבוצה אחת בקבוצה אחרת. כאילו המשק הישראלי אינו משתוקק לשינויי עומק שיאפשרו את פיתוחו. 

חשוב להבהיר: אף אחת מהרפורמות אינה מושלמת. מבחנן האמיתי הוא ביישום. ניתן כבר להמר כי חלק גדול מהן - אם לא כולן - יצטרכו תיקונים ושינויים בדרך. זה טבען של רפורמות: מתקנים פה, וכמעט תמיד יוצא שמקלקלים שם. ייתכן גם כי מספר הרפורמות, היקפן והתעצומות הנדרשות ליישמן יהיו גדולים על הממשלה הנוכחית. אפשר גם להתווכח על הדרך שבה הן עברו באמצעות חוק ההסדרים, מהר, בלי דיון ציבורי רחב על משמעותן. אך כנראה שבמציאות הפוליטית של ישראל זהו הכלי העיקרי לשינוי. במשרד האוצר זיהו היטב את גודל השעה ואת ההזדמנות: יש ממשלה, שלוש שנים לא היה תקציב, גם לא חוק הסדרים, וגם כשהיה, שר האוצר הקודם משה כחלון נמנע מרפורמות אמיתיות. בנוסף,אין פוליטיקאים חרדים שטרפדו חלק מרפורמות העבר מטעמים צרים.

באופן פרדוקסלי בממשלה הכי צרה שהיתה כאן והכי לא הומוגנית נוצרה האווירה הפוליטית הנכונה להעביר את רפורמות הענק שהמתינו במקפיא כל כך הרבה שנים. פתאום השיח הוא איך מעלים את גיל הפרישה אבל לא משאירים את הנשים שייפגעו מהרפורמה מאחור. איך מקטינים את העומס התחבורתי במרכזי הערים, איך מייצרים תחרות במוצרי הצריכה כדי להוריד מחירים לצרכן. פתאום מתעסקים בחיים עצמם. הממשלה דואגת להכין וליישם תוכניות שיעצבו את החיים הכלכליים של אזרחיה בהתאם להשקפת עולמה. פחות אני, יותר אנחנו. וזו תחושה נעימה של חזרה לנורמליות כלכלית שעומעמה בשנים האחרונות.