המבקר ממליץ: להוציא את הטיפול במשבר האקלים מהמשרד להגנת הסביבה

להוציא את הטיפול במשבר האקלים מהמשרד להגנת הסביבה ולהכריז על מצב חירום אקלימי – אלו הן שתיים מההמלצות המופיעות בדו"ח המיוחד של מבקר המדינה להתמודדות עם משבר האקלים המתפרסם היום (ג'). 

הדו"ח מציג תמונת מצב עגומה באשר ליכולת ההתמודדות של מדינת ישראל עם משבר האקלים, והדברים מתחדדים על רקע ההשוואה למדינות אחרות בעולם, יעדיהן והשגיהן.

בשנתיים האחרונות הכריזו כ-18 מדינות והאיחוד האירופי על מצב חירום אקלימי. בין המדינות הללו: קנדה, צרפת, יפן, ארגנטינה, ניו זילנד, אירלנד, סינגפור, בריטניה וארצות הברית. נוסף על המדינות, כ-1800 עיריות ורשויות ביותר מ-30 מדינות הכריזו אף הן על מצב חירום אקלימי. 

בישראל עד כה משבר האקלים לא הוכרז באופן רשמי כאיום או נושא אסטרטגי המצדיק היערכות מערכתית על ידי גופים בישראל. הוא גם לא הוכרז כ"מצב חירום אקלימי". המבקר ממליץ שמשרד ראש הממשלה יגבש הצעה להחלטת ממשלה בנושא.

תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה | צילום: אלכס קולומויסקי

לפי המבקר, בשנת 2021 האתגר בפניו ניצבת ממשלת ישראל הוא גיבוש "חבילת מדיניות אקלים" אפקטיבית בתנאי השטח הקיימים בה. העיסוק הממשלתי והציבורי בסוגיית האקלים צריך להישען על ההבנה שלא מדובר במשבר סביבתי, כי אם במשבר מערכתי ורב ממדי. "התמודדות אפקטיבית עם הפחתת גזי חממה והיערכות לנזקי האקלים דורשות שינוי תפיסתי של הממשלה, הרשויות המקומיות, הציבור והסקטור הפרטי שאין לסווג את משבר האקלים כסוגיה סביבתית, אלא יש לראותו כמשבר מערכתי המאיים לשבש מערכי חיים רבים ועל כן הוא רלוונטי למכלול הפעולה הממשלתית".

גוף ביצועי מתכלל ובעל סמכויות

לנוכח הקשיים התפקודיים והארגוניים המובנים בטיפול הממשלתי באקלים והצורך בקשב ממשלתי רציף וממושך לנושא, המבקר ממליץ לשקול את שינוי המסגרת המוסדית לטיפול אחוד והוליסטי בנושא האקלים על מרכיביו השונים. 

בדוח מצוין כי משאלון שהועבר למשרדי הממשלה עלה כי רוב העונים עליו (70%) סבורים שהטיפול לא צריך להישאר במסגרת המשרד להגנת הסביבה. 

"מוצע לשקול אם משרד ממשלתי מקצועי, שאינו משרד מטה בכיר כמו משרד ראש הממשלה, הוא הגורם המתאים לתכלל את סוגיית האקלים. למשרד ממשלתי כגון המשרד להגנת הסביבה חסרות חלק מהיכולות הנדרשות לגיבוש מדיניות לאומית ארוכת טווח למשבר האקלים". זאת מאחר שמדובר בנושא בסדר גודל החורג מתחומי אחריותו הבלעדית של משרד מסוים, למשרד אחד חסרות יכולות תקציביות ומשאבים מספיקים ועוד. 

שינויי האקלים הם אתגר מתמשך בעל אופק ארוך טווח, וההתמודדות עימם דורשת רצף של רפורמות מבניות יסודיות בקצב הולך וגובר. לפיכך לא ניתן לנהל את הנושא בצורה נקודתית וגם לא "נוסף על התפקיד", על ידי גורם שתחומי אחריותו המרכזיים אינם אקלים, ומומלץ כי הממשלה תייעד את הטיפול בנושא ואת ניהולו השוטף בידי גוף ייעודי קבוע בעל סמכויות ביצועיות ויכולת הכרעה. 

הגוף המתכלל, כותב המבקר, צריך לענות על מספר מאפיינים ובהם יכולת ביצוע והכרעה, מעמד סטטוטורי, גוף שהחלטותיו יחייבו את הממשלה ומשרדיה, לא משויך למשרד ממשלתי מסוים על מנת למנוע אפשרות של הטיית יתר החלטות ומתוקצב בנפרד בתקציב הממשלה. 

משרד האנרגיה תמך בכך שהטיפול במשבר האקלים ייצא מידי המשרד להגנת הסביבה. 

המשרד להגנת הסביבה לעומת זאת טען שהוא מרכז את הידע המקצועי והארגוני בממשלה בכלל היבטי האקלים ומוביל את הפעילות הממשלתית לגיבוש אסטרטגיית האקלים בעיצומה. לדעת המשרד מסקנות הדוח ממחישות את הצורך בהעצמת פעילות וסמכויות המשרד כגוף המתכלל את עבודת הממשלה בנושא האקלים. 

גזי חממה | צילום: שאטרסטוק

"בין בפיגור לאפס"

היעד העדכני לאנרגיות מתחדשות לשנת 2030 עומד בישראל על 30%, והוא הנמוך ביותר ממדינות ה-OECD. 

המבקר קובע כי עמידה בהסכם פריז מצריכה את ישראל כמדינה מפותחת בהכנסת תוכנית לאומית שאפתנית להפחתת גזי חממה לטווח ארוך ובקביעת יעדי הפחתה לאומיים. "מידת ההתקדמות בהשגת היעדים הסקטוריאלים נעה לפי המבקר בטווח שבין ב"פיגור" לאפס. היעד להתייעלות של 20% באנרגיה לא הושג וגם לא יעד יצור החשמל מאנרגיות מתחדשות. 

מהדוח עולה עוד כי בהשוואה ל-29 מדינות שנסקרו, ישראל מדורגת גבוה ברשימת הפליטות לנפש – בשליש העליון, ומעל לרוב המדינות שנבדקו. רק ב-9 מדינות מספר הפליטות לנפש גדול מאשר בישראל (ובערכים מוחלטים ישראל פולטת יותר טונות של גז חממה משתיים מהן, למרות שכל 9 המדינות גדולות ממנה). המדינות הן יפן, בלגיה, פולין, גרמניה, הולנד, צ'כיה, אירלנד וקוריאה. 

למעשה, בשל גודלה הגיאוגרפי הקטן של מדינת ישראל וערכי הפליטה לקמ"ר הגבוהים יחסית, יוצא כי ישראל פולטת גזי חממה בהיקף דומה למדינה בגודל בינוני.

המשרד להגנת הסביבה אחראי לקביעת היעדים להפחתת גזי חממה ועל קיום בקרה אחר העמידה בהם, אולם קיים פער מובנה בין האחריות וסמכות, מאחר שלמשרד אין סמכות רגולטורית או אחרת על המקורות העיקריים של פליטות גזי חממה. מקורות אלה מצויים בסמכות משרדים אחרים כמו משרד האנרגיה, משרד התחבורה ומנהל התכנון. כתוצאה מכך יכולתו של המשרד להגנת הסביבה להפעיל כלי מדיניות ורגולציה כדי להפחית פליטות ממקורות שונים, מוגבלת ותלויה בשיקולים המינסטריאליים שמפעילים המשרדים האחרים, קובע המבקר. מאפיינים אלו יוצרים קושי מובנה בקידום הפחתת הפליטות.