אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
המאבק על מינוי פרץ: התעקשות גנץ ותמיכת ליברמן מוכיחות - השיטה עקומה אלכס קולומויסקי קובי קואנקס

המאבק על מינוי פרץ: התעקשות גנץ ותמיכת ליברמן מוכיחות - השיטה עקומה

ההעדפה של פוליטיקאים למנות מקורבים לחברות ממשלתיות, כמו עמיר פרץ לתע"א או אמי פלמור לחברת החשמל, מבטאת זלזול בשורה ארוכה של מנהלים ומנהלות עם כישורים וניסיון מוכחים שממלאים את שורות הנבחרת. את המחיר משלם הציבור

02.11.2021, 06:00 | שלמה טייטלבאום

"איוולת, זה גובל בשערורייה", כך כינה ליברמן אמש את החלטת ועדת גילאור לפסול את מועמדתו של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית, והכריז כי יפעל להעלות את ההחלטה לממשלה ולאשרה - בניגוד להמלצת ועדת המינויים. 

קראו עוד בכלכליסט:

הביקורת של ליברמן לא מפתיעה, החלטת הוועדה היא בגדר מבחן לפוליטיקאים - האם הם הפנימו את השינוי שהתרחש בעשור האחרון בחברות הממשלתיות, שבו כמעט והושלם המעבר ממינויים פוליטיים עם נגיעה מקצועית, למינויים מקצועיים עם נגיעה פוליטית. הפוליטיקאים לא עומדים במבחן, ופתחו למרבה הצער במלחמה לשימור כוחם במינויים בחברות הממשלתיות. 

הדיון המשפטי והציבורי על מעמדה של נבחרת הדירקטורים ושיטת המינוי של יו"רים ודירקטורים לחברות הממשלתיות, שהתעורר בעקבות הבקשות למינוי פרץ ליו"ר התעשייה האווירית (תע"א) ומנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל, מסיט אותנו מהעיקר. למשל הוויכוח המשפטי־טכני בעניין פלמור האם משרד המשפטים הוא "חברתי" לגמרי, לא חברתי בכלל או חברתי רק חלקית במסגרת חישוב הקריטריונים הנדרשים. חוות הדעת של דינה זילבר ושל אבי ליכט, שניהם משנים לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, הן טריוויאליות ומתבקשות.

מימין: עמיר פרץ, בני גנץ ואמי פלמור, אלכס קולומויסקי קובי קואנקס מימין: עמיר פרץ, בני גנץ ואמי פלמור | אלכס קולומויסקי קובי קואנקס מימין: עמיר פרץ, בני גנץ ואמי פלמור, אלכס קולומויסקי קובי קואנקס

מעבר לחוק היבש ולשיקולים המשפטיים חשוב לעסוק במהות. בחברות הממשלתיות אנחנו רוצים את אנשי המקצוע הטובים ביותר מבחינה עסקית ובעלי מומחיות בתחום שבו עוסקת החברה. בדיוק כשם שאנו רוצים שהבנק שלנו ינוהל על ידי אנשי הפיננסים הטובים ביותר, בעלי מומחיות וניסיון, כך אנו מצפים כי החברות הממשלתיות — ודאי הגדולות והמשמעותיות שבהן — ינוהלו בסטנדרט הגבוה ביותר.

העובדה היא שלפוליטיקאים אין יתרון יחסי בבחירת מועמדים מתאימים. הם הדגימו זאת במשך שנים עם מינויים מבישים לחברות הממשלתיות. בחירת יו"ר דירקטוריון בשוק הפרטי היא תהליך מורכב שמעורבים בו חברות ייעודיות המסייעות לבעלי השליטה לקבל החלטות. ולכן אי אפשר שלא להסכים עם ליכט וזילבר שגורסים כי שר המדלג מעל נבחרת הדירקטורים חוטא למחויבותו הבסיסית למנות את הראוי ביותר.

לא כל המשרות בחברות הממשלתיות זהות, אבל תפקידי יו"ר דירקטוריון לחברות הממשלתיות הגדולות הם תפקידים מורכבים ובכירים במיוחד. ואין שום סיבה לא להשתמש במנגנון של ועדות האיתור. הוא מעניק לגורם הפוליטי יכולת בחירה מסוימת — בין שלושה מועמדים סופיים — ומוודא כי המועמדים הרלבנטיים עומדים בסטנדרט מתאים. ועדות האיתור והמכרזים הוכיחו את עצמן, והן מביאות פעם אחר פעם דמויות שאין חולק שהן דמויות מובילות בתחומן. כך למשל נבחרו משה ברקת לרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון; עמי אפלבום ליו"ר רשות החדשנות; כך נבחרו חברי הוועדה המוניטרית של בנק ישראל וכן הלאה.

של מי הזכות הקניינית?

אחד הכשלים בדיון הציבורי על המינויים בחברות הממשלתיות נובע מכך שאנו שואלים את השאלה הלא הנכונה. אנו שואלים "איך אפשר להגיד שפרץ, לשעבר שר הביטחון, שר הכלכלה ועוד, לא מתאים לתפקיד יו"ר תע"א, כפי שמבקש למנותו שר הביטחון בני גנץ". או "למה עו"ד פלמור, לשעבר מנכ"לית של משרד מוביל, לא מתאימה ליו"ר חברת החשמל" כפי שמאמינה שרת האנרגיה קארין אלהרר? זה ניסוח שגוי המניח כאילו לשר ולמועמדים יש איזושהי זכות קניינית שאותה מבקשים לשלול מהם. השאלה הנכונה היא האם מדובר במינוי המתאים ביותר. האם אלה המועמדים שבהסתברות הגבוהה ביותר, לעומת שאר המועמדים, יביא לתוצאות הטובות ביותר של החברה.

אביגדור ליברמן, שר האוצר, צילום: טל אזולאי אביגדור ליברמן, שר האוצר | צילום: טל אזולאי אביגדור ליברמן, שר האוצר, צילום: טל אזולאי

השאלה איננה אבסולוטית, הדיון הנברני בכישוריו של מועמד או מועמדת ספציפיים לא נעים למועמדים, לא לאנשי רשות החברות. השאלה היא יחסית: האם מינינו את המועמדים הטובים ביותר שיכולנו למצוא. הציבור הרחב לא חשוף לשמות הקיימים בנבחרת, וכך הוא רואה רק את מועמדי השרים מבלי להיות מודע לעובדה כי השר העדיף את המועמד הזה על פני מנהלים בכירים ומובילים במשק, שבקלות היו מתמנים  ליו"רים של חברות ציבוריות מובילות.

מיטב המנהלים נמצאים ברשימה

מי שמכיר את רשימת הדירקטורים שנמצאים היום במאגר יודע שבנבחרת נמצאים בין היתר אנשי העסקים המובילים בישראל. בין השמות שנמצאים בנבחרת ניתן למצוא מנכ"לים לשעבר של חברות התקשורת הגדולות בישראל, מנכ"לים של חברות נדל"ן מובילות, מנכ"ל של אחת מחברות ההייטק הגדולות בישראל, ששווי השוק שלה מוערך ביותר מ-15 מיליארד דולר, מנכלי"ם של החברות הפיננסיות הגדולות בישראל, מנכ"לים של חברות ביטחוניות, שמכירותיהן השנתיות עומדות על מיליארדי שקלים בשנה, מנכ"ל של אחד מתאגידי הבריאות הגדולים במדינה. לגנץ לפחות היתה את היושרה להגיד כי הוא לא חיפש בכלל בנבחרת, כפי שצוין בחוות הדעת של ועדת גילאור לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות, שפסלה את המינוי. אלהרר מאידך אומרת כי היא בחנה את הנבחרת ולא מצאה "מישהו מתאים". כל מי שיבחן את השמות, יבין שמדובר בטענה לא סבירה.

לטובת הדגמת הטיעון של ההשוואה המקצועית המתבקשת אל מול חברות ציבוריות גדולות, להלן כמה בעלי תפקידים: ד"ר סול בארר, יו"ר דירקטריון טבע, הוא מומחה מובהק לביוכימיה; גיל שרון בבזק הוא ללא ספק מהמנוסים ביותר בענף התקשורת; בבנק לאומי מינו ליו"ר את סאמר חאג' יחיא, שהוא אחד מאנשי הפיננסים המנוסים בישראל. כשאנו חושבים על מינוי לחברה ממשלתית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם המועמד היה יכול להיות מועמד ריאלי לחברה ציבורית בהיקף דומה. מה הסיכוי של פרץ להתמנות מחר ליו"ר אלביט מערכות? אולי זה המקום להזכיר כי אהוד ברק, לשעבר ראש ממשלה, רמטכ"ל, שר ביטחון ומיליונר בזכות עצמו, הצליח להתברג רק לחברת קנאביס ששווי השוק שלה הוא פחות ממיליארד שקל. שווי השוק של חברות האנרגיה המובילות בישראל קטן בהרבה מזה של חברת החשמל, ולמרות זאת היו"רים העומדים בראשן הם אנשי עסקים עם ניסיון עסקי רחב שנים. האינטרס של אזרחי ישראל הוא שהחברות הממשלתיות הגדולות לא יהיו המקום שבו "מתגלחים" ולומדים איך לנהל חברה.

נקודה חשובה נוגעת להשלכות העתידיות של המינוייים בהווה. המהלכים שגנץ, ליברמן ואלהרר עושים עכשיו עשויים לפגוע משמעותית בנבחרת הדירקטורים הבאה. המינויים הלא־מספיק מקצועיים שהם מקדמים משדרים זלזול בבכירי המשק שהגישו מועמדות לנבחרת. איזה מנהל בכיר ירצה לעבור תהליך הערכה חיצוני בשעה שהוא יודע שבכל מקרה אין לו סיכוי? מי ירצה לטרוח להגיש מועמדות כשהוא יודע שבסוף אלו שמכירים את השר, או אלו מכירים את אלו שמכירים את השר, יעקפו אותו בסיבוב?

בעבר טענו אנשי ליכוד, כמו שר הסייבר לשעבר דודי אמסלם שגם היה ממונה על רשות החברות, שדירקטוריונים של חברות ממשלתיות צריכים להוות זירה לצמצום פערים חברתיים. אין טעם להתפלמס ברצינות עם טיעון כזה, משום שפערים חברתיים מצמצמים באמצעות השקעה בתשתיות ובחינוך, למשל, ולא במינויים פוליטיים שמעמידים בסיכון את נכסי המדינה. גם הטיעון לפיו לשרים צריכה להיות אפשרות להשפיע על מדיניות החברה אינו רציני. המסלול התקין הוא שלשרים תהיה השפעה דרך חקיקה, החלטות ממשלה וניהול המשרד שהוא הרגולטור של החברה הממשלתית.

בשורה התחתונה, לא משנה איך תסתיים פרשת המינויים הזאת, אנחנו נשארים עם יותר מדי שאלות פתוחות בנוגע להליך המינוי ולעומד מאחוריו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות