נקודת מפנה היסטורית - או המשך של ועידת פריז

ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו, שנפתחה היום, היא חסרת חשיבות. או לפחות, אין לה חשיבות מעבר לחשיבות הסמלית והתדמיתית שלה. חסרת חשיבות, כי כולם כבר יודעים מה צריך לעשות כדי לבלום את משבר האקלים. 

היעדים שדרושים להגבלת ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות – הפחתת הפליטות במחצית עד 2030, איפוס מלא עד 2050 – ידועים והוצגו על ידי מדענים לפני שנים. הדרך לשם – הפסקת סבסוד דלקי מאובנים, מעבר מואץ לאנרגיות מתחדשות, קידום רכבים חשמליים, רפורמות שונות בתחומים כמו חקלאות, תעשייה ובניין – ממופה היטב, ממוסמכת ומתוקפת. אפילו התחייבויות משמעותיות יותר שמדינות שונות צפויות להציג, ובהן גם ישראל, נסגרו מראש בדיונים ומגעים בין המדינות, והוועידה היא רק פלטפורמה להצגתן וקידומן. שום דבר חשוב או חדש לא ייצא מוועידת גלזגו, פרט לתמונות חגיגיות והצהרות מרשימות. ואת זה היה לנו כבר בפריז ב־2015, וראינו מה קרה עם זה. 

מה שחשוב הוא לא מה יקרה בגלזגו, אלא מה יקרה ביום שאחרי הוועידה. ובכל אחד ואחד מהימים שיבואו לאחר מכן עד סוף המאה. מה שחשוב הוא לא מה המדינות יצהירו בוועידה, אילו ממצאים יוצגו, אילו התחייבויות יחתמו. מה שחשוב הוא מה יעשו בפועל. האם בשבוע הבא ימשיכו מדינות העולם להשקיע מיליארדים בתשתיות דלקי מאובנים, או שמא יסיטו את הכספים לאנרגיות מתחדשות. האם הן יבנו כבישים ומחלפים נוספים, או ירשתו את הערים שלהן במערך תחבורה ציבורית מתקדם. האם בנקים וקרנות ימשיכו להשקיע בחברות דלקי מאובנים, או ימשכו את כספם ויעבירו אותו לחברות מקיימות. 

היו לנו מספיק הצהרות מאז ועידת פריז, והזמן להצהרות חלף מזמן. זה הזמן למעשים. המחויבות של העולם להתמודדות עם משבר האקלים לא תימדד בהצהרות שיינתנו בגלזגו, אלא במעשים שייעשו כשיחזרו המנהיגים לביתם.

הפגנת מחאה של בריגדת המרד האדומה בוועידת האקלים בגלזגו | גטי