נצח קצר מועד: הסיבות לכשלון סרט גיבורי העל החדש של מארוול

אחת ההחלטות המוקדמות שעשו ראשי אולפני מארוול, בייסודם את היקום הקולנועי שלהם, היתה להשתדל, ככל האפשר, להימנע מליהוק של במאים מוכרים וצפויים, מקצוענים בתחומם שבאים לג׳וב וממשיכים הלאה. במקום זאת, הם בחרו שוב ושוב לפנות לבמאים שזכו לתשואות ופרסים בזכות סרטים עצמאיים ואישיים, ולהציע להם למזג את הגישה הקולנועית שלהם עם המקצוענות והמיומנות של האולפן, שיעניק להם רשת ביטחון טכנית כדי להבטיח שפרויקטים כאלה לא יהיו גדולים מדי עליהם.  

אנג'לינה ג'ולי ב"נצחיים". הסרט בורח משאלות על משמעות החיים | צילום: © Marvel Studios

יש לכך עוד יתרונות: במאים ותיקים, עם הצלחות עבר, עשויים להיות עקשנים ולא תמיד צייתנים לאולפן שרוצה להיות בעל הבית הסופי על התוצר. לעומתם, במאים ובמאיות שבאים מעולם קולנועי קאמרי כמעט תמיד אסירי תודה על ההזדמנות, אם לא בהעברת חזונם אל המסך, אז לפחות באפשרות להתפרנס באופן שעשוי להפוך אותם לעשירים. וכך, ראשי מארוול התחילו לגייס את הבמאים שלהם בפסטיבל סאנדאנס, והפגינו טעם קולנועי מצוין. הגישה הוכיחה את עצמה במקרה של האחים רוסו וריאן קוגלר, שהפכו למותג ולשניים מהכוחות היצירתיים הבולטים בדורנו בזכות האולפן.

בספטמבר 2018 בחרו ראשי מארוול בקלואי ז׳או כבמאית של הסרט ״נצחיים״. הם עשו זאת על סמך שני סרטיה הראשונים, ״שירים שלמדתי מאחיי״ ו״הרוכב״. אחרי שנבחרה היא יצאה לצלם את ״ארץ נוודים״ עם פרנסס מקדורמנד. את ״נצחיים״ צילמה בתחילת 2019. אבל בגלל הקורונה, הסרט מגיע למסכים כשז׳או היא כבר זוכת אוסקרים ואחת הבמאיות הכי מעניינות בעולם. לכן, מצד אחד, צריך להוריד את הכובע בפני מארוול שידעו להמר על הדבר הגדול הבא. אבל מצד שני, ״נצחיים״ הוא דוגמה נדירה בתולדות מארוול שבה החיבור בין הבמאית לבין האולפן לא הצליח. 

בעיקר יש תחושה שאנו צופים במשך יותר משעתיים וחצי בשני סרטים נפרדים שנתפרו יחד בגסות. העין הפיוטית של ז׳או — שהגיעה לפרויקט בתור חובבת מאנגה ומשחקי וידיאו — לא הצליחה להשתלט על הסרט, שאמור לברוא מיתולוגיה חדשה, וקבוצת גיבורים חדשה, לסרטי מארוול שאחרי ימי ״הנוקמים״.

רוב גיבורי־העל בסרטי מארוול הם אנשים רגילים שבטעות השיגו כוחות־על, והם נאלצים להתמודד עם ההשלכות של המציאות הפיזית החדשה שלהם והאחריות שלהם לכלל האנושות. לכן, עצם הרעיון של ״הנצחיים״ מזכיר יותר את גוף הקומיקס של הוצאת די.סי, שגיבוריה וסרטיה עוסקים באלים ובמיתוסים (הדמיון לדי.סי לא נעלם מעיניה של ז׳או, וסרטה מאזכר בשמם גם את סופרמן וגם את באטמן). הנצחיים הם אנשים מכוכב אחר שנשלחו לכדור הארץ לפני אלפי שנים על ידי דמות כמו־אלוהית בשם ארישם, כדי לשמור ולהגן על בני האדם. הרעיון הוא שאלה הדמויות שסביבן נוצרו כל המיתוסים שהסתובבו בכל הדורות: מסיפורי התורה, ועד המיתולוגיות היווניות והבבליות. ג׳ק קירבי, שיצר את הקומיקס שעליו מבוסס הסרט בתחילת שנות ה־70,  בוודאי הושפע ושאל רעיונות מ״2001: אודיסיאה בחלל״, לפיהם בעולם נטול אלוהים היו אלה יצורים חוצניים שהקפיצו קדימה את האנושות מבחינת תודעה והישגים טכנולוגיים. 

לכאורה, זה הסרט שהיה יכול להוביל את מארוול לשאלות תיאולוגיות ולעיסוק במשמעות ותכלית החיים, אבל התסריט המאכזב כל הזמן בורח מכך. ייתכן שז׳או, שנולדה וגדלה בסין, ושהגדירה את ״קיצור תולדות האנושות״ של יובל נוח הררי כספר שהשפיע עליה, היא היוצרת הלא נכונה לעסוק ברעיונות שהפרו את העולם היהודי־נוצרי, ושמהם קירבי שאב את השראתו. במקום לשאול ״איפה אלוהים היה בשואה?״, שואלים האנשים בסרט ״אם תפקיד הנצחיים הוא לשמור על האנושות, אז איפה הם היו באותו רגע שבו תאנוס נקש באצבעו והעלים חצי מאוכלוסיית היקום?״. התשובה שניתנת לשאלה כל כך לא מספקת שחבל שבכלל נשאלה.

יש לא מעט רגעים בסרט שבהם מורגש חותמה הוויזואלי הברור של ז׳או, שמאפשרת לגיבוריה להסתובב בטבע ולהתפעל ממנו, ומעניקה שוטים רבים לנופים ושקיעות. אלא שהצילום חסר ההדר והמוזיקה נטולת הרגש הופכים את הרגעים האלה לחיקויים דלים לסרטיה. לשלוח משוררת לעשות תפקיד של סופרת פרוזה עומד בעוכריו של סרט שמנסה להציג לא פחות מתשע דמויות חדשות לאורך נתיבי עלילה הנמשכים לאורך אלפי שנים. מגדל הקלפים העלילתי הזה קורס די מהר בסרט.

גם אם הסרט יתגלה כהצלחה קופתית — ולמארוול יש הכוח להביא את המעריצים לכל שטות — הוא ייזכר כניסוי אמנותי מעניין שנהפך לכישלון מאכזב. ובכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, סרט גיבורי־על של קלואי ז׳או הוא עדיין רעיון טוב, אבל לא הסרט הזה. יש לקוות שהניסיון של ז׳או עם מארוול לא ימנע ממנה לייצר את הגרסה שלה לסרט פופ אחר, שיהיה נגיש וגם פיוטי.