הנגב לא זקוק לסורוקה 2

אתמול התבשרנו כי הממשלה אישרה את התוכנית לחיזוק יישובי הנגב, במסגרת מעבר מחנות צה"ל דרומה, עם השקעה של חצי מיליארד שקל. אין בשורה חשובה מזו לנוכח העובדה כי אי־השוויון בין מרכז ופריפריה, בעיקר אחרי עידן הקורונה, זינק והפך לאחת הסוגיות המטרידות במציאות הכלכלית־חברתית של ישראל. אחד מפערי אי־השוויון הבולטים בא לידי ביטוי בבריאות. תוחלת החיים במחוז באר שבע היא הנמוכה במדינה - 80.5 שנה לעומת 82.6 בממוצע ארצי, ולעומת 84 שנים בפתח תקווה, השיאנית. לכן הגיוני שהממשלה מתקצבת 40 מיליון שקל להנעת פרויקט בית חולים נוסף בבאר שבע.

אך כאן ישנה סכנה חמורה. עם כל הכבוד לשלב התקצוב, שלב התכנון הוא חיוני הרבה יותר. ניסיון להעמיד "סורוקה 2" ללא תכנון והכנה מתאימה עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה: לא רק שריפת מיליארד שקל מכספי הציבור אלא גם ירידה של ממש בתפוקה הבריאותית של אותו אזור. 

בית חולים בפריפריה. חולה שוכבת במסדרון | צילום: גדי קבלו

המומחים מתריעים, על בסיס הניסיון שנצבר עם הקמת בית החולים אסותא באשדוד, כי בניית מרכז רפואי נוסף בנגב חייבת להיות מלווה בהכשרה ותוספות כוח אדם רפואי - של רופאים ואחיות. בית החולים החדש יצר תחרות פרועה על עובדים, שכן המוסד הצעיר החל "לגנוב" אנשי מקצוע ממוסדות אחרים, בעיקר מקפלן ברחובות ומברזילי באשקלון. התוצאה: השכר עלה, השירות נותר במקום - אותן שעות עבודה אבל יקרות יותר. 

כך יהיה גם לגבי סוג השירותים שבית החולים בנגב ייתן. אין טעם שבית החולים החדש יתמחה בכירורגיה או פנימית - הרי סורוקה מומחית בזה. אלא עדיף שהוא יתמחה בגריאטריה ושיקום - שני שירותי בריאות חיוניים ומרכזיים שנמצאים בחסר בנגב. כך גם לגבי רכש, לוגיסטיקה וטכנולוגיה. יותר הגיוני שבית החולים החדש יתבסס על מערכות קיימות ויחסוך הרבה כסף שהכרחי להפעלה. 

ממשלות יודעות להביא כסף - שהוא חיוני. אך להוציא אותו חכם, זה אתגר יותר חשוב שממשלות נוהגות להיכשל בו.