הקורקינטים החשמליים הם כלי רכב לכל דבר

המאה ה-21 הגיעה, ויחד איתה ההבנה שלא ניתן עוד להסתמך על הרכב הפרטי כאמצעי ההתניידות העיקרי בעיר. פשוט אין מספיק מקום. ומשום שהמרחב הציבורי הוא סופי, ברור לכל שאנחנו חייבים להפוך את סדר העדיפויות ולחלקו מחדש. זו המציאות. 

אל המציאות הזו הצטרפו בסערה לפני מספר שנים האופניים והקורקינטים החשמליים (כלי מיקרו-מוביליטי), והובילו לסמי-מהפכה באופן ההתניידות בעיר, בכך שסיפקו לרבים אלטרנטיבה תחבורתית זמינה, זולה, קלה לתפעול ולא פחות חשוב – פחות מזהמת. אך עם כל היתרונות, אי אפשר להתעלם מהאתגרים שהביאו עמם חבלי הלידה וקשיי ההסתגלות, וזאת בדומה לכל שינוי פרדיגמטי לאורך ההיסטוריה. עם זאת, אלו אינם יכולים להוות תירוץ לאי עשייה ולהמתין "שהזמן יעשה את שלו". יש צורך בהסדרה כוללת של התחום על ידי המדינה, שכרגע נופל בין הכיסאות ופוגע במאמצים שכן מושקעים בכדי לעשות זאת. 

רבים מהרוכבים טרם הפנימו שמדובר בכלי רכב, אבל מצערת יותר העובדה שהמדינה טרם הפנימה. בתל אביב-יפו אמנם מושקעים מאמצים רבים – הן בסלילת תשתיות שיפרידו בין הולכי הרגל, הרוכבים והמכוניות, והן בחינוך, הסברה ואכיפה – אולם רוכבים רבים אינם תושבי העיר, ובהיעדר מדיניות לאומית המתייחסת לכל ההיבטים של הרכיבה, התוצאה היא סלט אנושי. 

לכן עלינו להתקדם עוד שלב, ולהבין שהכלים הללו הם לא הבעיה אלא חלק (משמעותי) מהפתרון. לשם כך נדרש שינוי בתקנות התעבורה כך שהכלים יחויבו ברישוי, לרבות בדיקת תקינות שנתית ולוחית זיהוי, דבר שגם יקל מאוד על אכיפת עבירות התנועה ויצמצם גניבות הכלים. בתל אביב-יפו חייבנו את החברות השיתופיות בלוחיות שכאלה, אך בכלים הפרטיים שמהווים את הרוב, נדרשת חקיקה של המדינה. כמו כן יש צורך בביטוח, לטובת מקרים של תאונות עם נפגעים, שלצערנו צפויות לעלות עם הגידול במספר הרוכבים. 

גם הרוכבים עצמם חייבים להיות מיומנים ברכיבה. על פי דו"ח של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, 70% מהתאונות מתרחשות בעשר הרכיבות הראשונות – כלומר, מדובר בתוצאה של חוסר מיומנות. על כן, מעבר לתאוריה שכבר היום מהווה תנאי בסיסי מחייב לרכיבה על הכלים, המדינה יחד עם הרשויות המקומיות צריכות לקדם את העמקת החינוך וההדרכות לרכיבה בטוחה. 

קורקינט חשמלי בת"א | צילום: דנה קופל

ועד שכל זה יקרה, נדרשת ביתר שאת אכיפה משטרתית תוך התמקדות בעבירות מסכנות חיים – חציית צומת באור אדום, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל, רכיבה בשכרות, רכיבה בריונית וגם תפיסת כלים לא חוקיים עם מנועים משופרים שמגדילים את מהירות הנסיעה מעבר למותר בחוק. אכיפה זו צריכה להתמקד במיוחד במקומות בהם היא נדרשת ולא במקומות שבהם היא נוחה, וטוב תעשה המדינה אם תעניק גם לפקחי הרשויות המקומיות את הסמכות לאכוף זאת בעירם. 

ועוד לא דיברנו על העתיד. מעבר לפינה מחכים לנו כלי תחבורה זעירים עתידיים, כמו התלת האופן שבתל אביב-יפו כבר רואים פה ושם הורים המרכיבים עליו את ילדיהם לחוג או לגן. בהיעדר תקינה הולמת, הם למעשה עוברים על החוק משום שהכלי הלכה למעשה אינו חוקי. 

המהפכה פה כדי להישאר. הציבור מאמץ מהר מאוד טכנולוגיות חדשות, וכלי המיקרו מוביליטי הם אלטרנטיבה מצוינת לנסיעות ה"מייל האחרון" בתוך העיר, כמו גם לנסיעה בין ערים שכנות, ונדבך חשוב בחזון שלנו לחלץ את ערי ישראל מהפקק. על המדינה לקחת אחריות ולקדם את הרגולציה שתאפשר את פעילותם בצורה בטוחה ומסודרת. נדרש כאן שילוב כוחות של הרגולטור, יחד עם משטרת ישראל והרשויות המקומיות, כדי לאפשר לכלים הללו לנוע באופן חוקי ומסודר, תוך שמירת הביטחון והבטיחות של כלל משתמשי הדרך. 

מיטל להבי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, מחזיקת תיק התחבורה והבטיחות בדרכים