כמות ואיכות: על תיקי שחם, שבס ונתניהו

1. תורת הצבירה

ריבוי מקרים מכניס לתמונה את הכלי הפלילי

בהרשעתו של קצין המשטרה ניסו שחם בשבוע שעבר נקבעה "תזת הצבירה": הצטברות מעשים שכל אחד מהם אינו חוצה את הרף הפלילי, יחצו יחדיו את הרף. הקבוצה חזקה מהיחיד. "הכמות עושה איכות", כתב השופט ניל הנדל. פעולה בודדת בניגוד עניינים לא תוריד את הגרזן הפלילי, אבל סדרת פעולות כאלה בהחלט תוריד. 

שחם, קצין בכיר במשטרה, קיים יחסים עם כפופות לו ואחר כך פעל כדי להיטיב עמן. ניגוד עניינים קלאסי. אבל מקרה בודד היה שווה דין משמעתי ואילו ריבוי מקרים מכניס לתמונה את הכלי הפלילי. קלישאת ה"כמות עושה איכות" הפוכה לקלישאת ה”דין פרוטה כדין מאה”. הדין דווקא שונה בין פרוטה למאה. על גניבת 100 שקל לא תועמד לדין פלילי, על גניבת 100,000 סביר שכן. 

ניצב בדימוס ניסו שחם | צילום: מוטי קמחי

 עקרון ה”כמות עושה איכות” עשה את ההבדל גם במשפט חוקתי, בפסקי הדין שעסקו בפטור לגיוס בחורי ישיבות. העתירות הראשונות של עו"ד יהודה רסלר בשנות השמונים נדחו. "יש חשיבות בסופו של חשבון, למספר של תלמידי הישיבה שגיוסם נדחה", כתב השופט אהרן ברק, "הכמות עושה איכות". ואכן, ב־1998, 12 שנים אחרי הדברים האלה הגענו לכמות שהפכה לאיכות. כמות הפטורים נסקה לכ־30,000 ובג"ץ קבע שזו האיכות הדרושה כדי לשים סוף להשתמטות. המשמעות אמנם לא תורגמה לגיוס האברכים, אלא להוראת בג"ץ לעגן את הפטורים בחוק ולא רק בהחלטה של שר הביטחון.

נחזור לפלילים. שחם הורשע ב”הפרת אמונים”, עבירה שגובשה בהרשעת שמעון שבס ב־2003 שאימצה את ה”כמות עושה איכות”, אבל במילים אחרות. "לצורך העבירה של הפרת חובת אמונים נדרשת פגיעה משמעותית בטוהר המידות", כתב ברק. כלומר, לא די בפגיעה בטוהר המידות, נדרשת "פגיעה משמעותית". והשופט מישאל חשין כתב: "פגיעה מהותית בטוהר המידות של השירות הציבורי". כלומר, נחוצה פגיעה מהותית, לא "סתם" פגיעה, כדי להגיע לספסל הנאשמים. 

"לא כל סטייה מן השורה מצדו של עובד הציבור מצדיקה את האשמתו בפלילים", כתב השופט אליהו מצא, "לצד המישור הפלילי קיימים המישור המשמעתי־אתי וכן המישור האסתטי". המדרג הזה מקפיץ אותנו לתיק המתנות של בנימין נתניהו. לא כל סיגר ובקבוק שמפניה מצדיקים אישום בפלילים. כמות קטנה תיחשב פגם אסתטי, כמות בינונית תיפול למישור המשמעתי (שלא קיים לגבי שרים וראש ממשלה), ואילו כמות גדולה מצדיקה אישום פלילי. תיק 1000 בכתב האישום מספר על מתנות בשווי של מאות אלפי שקלים. וכדי לתת חותמת סופית לשווי השוק הגבוה של המתנות הגיע צמיד הבוצ'לטי היוקרתי שנרכש עבור שרה ב־41,676 דולר. 

גם אם הוא לא ייכלל בכתב האישום, הוא ירחף באוויר כשיוגש החשבון וייפתח המיקוח: כמה באמת שוות המתנות ועל כמה מהן ידע נתניהו. נתניהו כהרגלו יגלגל אחריות. לרעייתו שרה שאינה נאשמת ולחוות הדעת של סנגורו יעקב וינרוט שאינו בין החיים. אגב, מסכן הצמיד. גם בו הוטל דופי על בסיס אתני. כמו ששרה נזפה במני נפתלי על הרגלי האכילה המרוקאיים ("אנחנו אירופאים. אנחנו עדינים, לא אוכלים כל כך הרבה כמוכם המרוקאים"), כך עלב נתניהו בצמיד שהוא נראה "רומני". מעניין אם בוצ'לטי תגיש תביעת דיבה. האם “לוק” רומני יש בו כדי להשפיל את הצמיד ולהוריד את ערכו.  

2. הסבא והנכד

ייתכן ששמואל פלג יתאחד עם נכדו, אבל באיטליה 

לאחר שבית המשפט המחוזי הפעיל את אמנת האג והורה להשיב את הילד איתן בירן לאיטליה פנה הסבא שמואל פלג בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופט אלכס שטיין קצב לצדדים להגיש את טיעוניהם עד מחרתיים (שלישי), ועיכב בינתיים את ביצוע ההחזרה. אחד מהשיקולים המרכזיים לעיכוב ביצוע הוא סיכוי טוב לערעור, וכאן הסיכוי לא גדול. 

השופט אלכס שטיין | צילום: אוהד צויגנברג

מצד שני, כשמדובר בנושא כה רגיש שכרוך גם בטלטול אפשרי נוסף של הילד - החזרה לאיטליה ושוב חזרה לישראל אם הערעור יתקבל - אפשר להבין את החלטת שטיין, במיוחד כשקצב לוח זמנים ממש קצר להליך. 

אבל, ייתכן טוויסט נוסף לעלילה שבו לא יופרדו הסבא והנכד. זה יקרה אם שניהם יוטסו לבסוף לאיטליה. הנכד במסגרת אמנת האג והסבא במסגרת צו הסגרה שממשלת איטליה החלה לרקום, כאשר בשלב הראשון כבר הוצא צו מעצר בינלאומי.   

השבוע שלח לי חבר תמונות של סבא שמואל מסתודד ברחוב עם אדם חרדי. וזה מחזיר אותנו לפרשת ויליאם נקש שהסגרתו בשנות ה־80 התבקשה על ידי ממשלת צרפת לאחר שבמסגרת סכסוך עבריינים רצח ערבי ונמלט לישראל. כאן זכה להגנתם של גורמים חרדים וימין קיצוני בטענה שאין מסגירים ואין מוסרים יהודי לידי גויים. 

התעקשותו של היועץ המשפטי לממשלה דאז יוסף חריש שתמך בהסגרה גברה לבסוף על התנגדות שר המשפטים אברהם שריר ופוליטיקאים נוספים שקשובים לחרדים ולקיצוני הימין. חשוב לציין ולהדגיש את ההבדל. נקש היה מבוקש בצרפת על רצח. פלג, מבוקש על חטיפה, הצלה לפי הבנתו. אבל, המשותף לשני המקרים הוא פרישת הסנטימנט היהודי־לאומי. היום הסנטימנט הזה מגויס לטובת הנכד ומחר אולי יופעל גם לטובת הסבא.  

3. יהודים וכסף

למה הצהרת בלפור ההיסטורית נשלחה לבנקאי ולא למדינאי  

חודש נובמבר מציין כמה אירועים חשובים בתולדות הציונות, ביניהם הצהרת בלפור מה־2 בנובמבר 1917. 

אלוהים הבטיח את הארץ לזרעו של אברהם. אבל, משכשל הזרע הזה לשמור אותה, הוא נזקק לחסדי הגויים כדי לשוב אליה. כך הצהרת כורש, בשנת 538 לפני הספירה שאפשרה ליהודים לשוב לארצם; כך הצהרת שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, 88 מילים במסמך מדיני־משפטי שהביאו לסיומן אלפיים שנות גלות. 

טיוטה של הצהרת בלפור

ובכל זאת, מה מוזר בהצהרה זו? שהיא לא ניתנה כהצהרת מדיניות בפרלמנט, וגם לא נשלחה למנהיגים יהודים מוכרים כחיים ויצמן או נחום סוקולוב. היא נשלחה לבנקאי ואספן אובססיבי של בעלי חיים וחרקים - לורד ליונל וולטר רוטשילד, מנהל בנק הרוטשילדים בלונדון. לא ברור למה הבטחה היסטורית דרמטית כזו ממוענת דווקא לבנקאי.

"כאן נכנס לתמונה רפלקס ישן", מנסה להסביר פרופ' נורמן לברכט בספרו “גאונות וחרדה”, "מאז ימי ד'יזראלי התייחסה ממשלת בריטניה אל הרוטשילדים כאל היהודים המועילים שלה". 

והחיבור הבריטי הזה בין יהודים לכסף, קיבל בהמשך ביטוי מתועב בדבריו של קולונל בארקר האנטישמי, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל.  

ב־1946 הוציא בארקר חוזר לקציניו ובו הציע להעניש את היהודים "בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם".