שלושה צעדים משפטים חיוניים למאבק בתופעת האלימות במשפחה

ממשלת ישראל השתמשה במיטב האמצעים הטכנולוגיים והמודיעיניים בשביל להיאבק בנגיף הקורונה, אך בו זמנית, המערכת לא נערכה, גם במשך שנה וחצי של הסתגלות לשגרת קורונה, למאבק במגיפה השקטה - מקרי האלימות נגד נשים.

במדינות רבות מדברים היום על 'המגפה השקטה', המתלווה למגפת הקורונה, והיא האלימות בבית. בין אם זו תוצאה של הלחצים הנפשיים או הכלכליים שהביאה תקופת הקורונה, או תוצאה של עצם ההסתגרות בבתים, דבר אחד ברור והוא שמדינת ישראל אינה מתמודדת כראוי עם המגפה השקטה הזו, בה נשים וילדים חיים תחת משטר.

עד כמה אפשר לקרוא לאלימות בבית מגפה? המספרים עליהם מדובר צריכים להבהיל כל גורם בשרשרת אכיפת החוק והמשפט. בדיקה מדגמית שנערכה במשרד הרווחה העלתה כי מספר הפניות למרכזים לטיפול באלימות משפחה עלה בכ-25%-30% בתקופת הקורונה. העלייה הגדולה ביותר הייתה בפניות שמקורן במשטרה, דבר שניתן להסביר בכך שהפניה לרווחה יכולה להיות צעד מקדים לסגירת תיק משטרתי בנושא אלימות במשפחה. 

בתקופת הקורונה חלה עלייה של 13% במספר התיקים שנפתחו במשטרה בגין עבירות אלימות בין בני זוג, עלייה של 9% נרשמה בעבירות אלימות גופנית; עלייה של 17% בעבירות איומים; ועלייה של 13% בעבירות מין בתוך המשפחה. הנתונים המדאיגים האלה הם קצה קצהו של קרחון האלימות בבית, שכן מרבית הפגיעות לא תגענה לידיעת הרשויות, ובוודאי שלא לתלונה במשטרה. 

הפגנה נגד אלימות במשפחה | צילום: דנה קופל

לפי נתוני משטרת ישראל, בשנים 2018–2020 היו 69 מקרי רצח של נשים. ב-24 מהמקרים (35%) החשוד ברצח היה בן זוגה של האישה. סדרה של נתונים נוספים מדליקה נורות אדומות בוהקות באשר לנקודות בזמן בהן ייתכן שניתן היה לעצור את הידרדרות האלימות: כמחצית מהנשים שנרצחו על ידי בן משפחתן היו מוכרות לשירותי הרווחה, אם כי לא בהכרח בשל אלימות במשפחה או בתקופה הסמוכה לרצח. מחדל מיוחד של הרשויות אפשר לראות בכך שלמרות תיקוני החקיקה שהקשו על סגירת תיקים בנושא אלימות במשפחה, בכל זאת 75% מ-30 אלף תיקי האלימות כלפי בת הזוג נסגרו, רובם המוחלט (78%) בגלל היעדר ראיות. 

מה ניתן לעשות? הרבה

בראש ובראשונה, חייב להיות קשר שוטף בין הרשויות השונות בנושא אלימות במשפחה, תוך העברת מידע ופעולה. גם פגיעה בפרטיות ניתן להצדיק אם זו נועדה כדי למנוע רצח. לדוגמא, הוצאת צווי הגנה חייבים להיות מדווחים למשטרה, גם אם הצו הוצא על ידי הנפגעת עצמה. ראוי שהמשטרה תודיע לאדם שנגדו הוצא הצו שאם יפר אותו – הפעולה נגדו תהיה מידית. 

תיקון חוק נוסף שהגיע הזמן לערוך הוא תיקון שיכיר בעבירות התעללות רגשית וכלכלית. כיום מוכרת התעללות כזו רק נגד ילדים, אולם לא נגד בגירים, למרות מחקרים המעידים על הידרדרות מאלימות רגשית לאלימות פיזית ומינית. למשפט הפלילי קל יותר להכיר בפגיעה פיזית אולם בשנת 2021, כשידוע על חומרת הפגיעות הנפשיות, וכשידוע כי עצירת מעגל האלימות בשלב מוקדם תוכל להציל חיים בהמשך, אין סיבה שלא לדאוג לנפגעות. 

התיקון האחרון שאציע כאן הוא הרחבת חובת הדיווח, הקבועה כיום בחוק רק לעניין פגיעות בילדים, במקרים מסוימים. מאז נחקקה חובת הדיווח אנו עדים לכך שמרבית מקרי הפגיעות בילדים נחשפים באמצעותה, כאשר הגננת, או הרופא, מדווחים על פגיעה אפשרית בילד. מדוע לא להחיל חובת דיווח גם על מקרי פגיעה בבני זוג? גם אם, בסופו של דבר, הנפגעת לא תרצה להתלונן, כפי שקורה לעתים קרובות, לפחות היא תגיע לידיעת שירותי הרווחה, ואם – כפי שהצעתי – יחוזק הקשר בין הרווחה לבין המשטרה בנושאים אלה והנפגעות תקבלנה מעטפת חזקה יותר – יתכן שיהיה ניתן להציל לפחות אחדות מהן. 

פרופ' דנה פוגץ' היא מומחית למשפט פלילי ולייצוג נפגעי עבירה וראש התכנית לתואר שני במשפטים הקריה האקדמית אונו