עמיר פרץ על רקע מטה התעשייה האווירית ב לוד | צילום: אבי מועלם, אלכס קולומויסקי
גנץ, ליברמן ומנדלבליט עושים שקשוקה ממינוי יו"ר התעשייה האווירית
שר הביטחון שלח מכתבים, שר האוצר יוצא מגדרו, בש”ס שלפו את השד העדתי. אבל בחינת הטיעונים שלהם מגלה שקידומו של עמיר פרץ לתפקיד יו”ר התעשייה האווירית נועד לעקוף את הנהלים הקיימים באמצעות אקרובטיקה משפטית
"הצעת ההחלטה מעוררת קשיים משפטיים שיש בהם כדי להביא לסיכון משפטי לא מבוטל. עם זאת, אין בקשיים אלו ליצור מניעה משפטית". כך מסכם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את עמדתו בנוגע לכוונת הממשלה למנות היום את עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית (תע”א). אם להשתמש במילותיהם: קיים “צורך ממשי” לתמוך באישור מועמדותו של פרץ דווקא לתפקיד יו"ר תע”א. לא פחות. בתרגום ממנדלבליטית המינוי “כשר אבל מסריח, וכנראה שאם זה יגיע לבג"ץ, זה לא יעבור”. ואכן בתנועה לאיכות השלטון הודיעו שיעתרו לבג"ץ אם השרים יאשרו את המינוי.
קראו עוד בכלכליסט:
המינוי של פרץ נתקל מבחינה פורמלית בשלושה מכשולים. ראשית, מכיוון שהוא אינו מחזיק בתואר אקדמי מתאים הנדרש מיו"ר דירקטוריון, פרץ נדרש להציג ניסיון מצטבר של 6 שנים בגוף בהיקף עסקי דומה לזה של תע”א ונימוקים מיוחדים לחריגה. שנית, מכיוון שעמיר פרץ הוא בעל זיקה פוליטית חזקה לשבעה משרי הממשלה הנוכחית על גנץ וליברמן להציג כי לפרץ “יש כישורים מיוחדים אשר יתרמו לחברה תרומה מכרעת שמצדיקה את נטילת הסיכון במינוי בעל זיקה פוליטית”. ושלישית מכיוון שפרץ לא התמודד בנבחרת הדירקטורים, ולא נבחר בהליך שיוויוני, פומבי ותחרותי יש להציג “נימוקים מיוחדים הקשורים בטובתה של החברה”.
מאחורי המכשולים הפורמליים הללו מסתתרת מהות, והיא התפיסה כי על השרים למנות את המועמד שיעשה את העבודה הטובה ביותר בחברה הממשלתית. שלושת המכשולים שעומדים בפני פרץ מדגימים כי על פי מבחנים יבשים אין סיבה להניח כי הוא המועמד הטוב ביותר לתפקיד. הן מבחינת ההשכלה והניסיון, הן מבחינת הזיקה הפוליטית, והן מבחינת תהליך המינוי (לא תחרותי). ועדת המינויים בראשות השופטת בלהה גילאור בדקה את קורות חייו של פרץ לעומק, שקלה את טיעוני גנץ כי פרץ הוא מועמד ייחודי ומיוחד – ושללה אותם. העיקרון המנחה של הועדה הוא כי תע”א בעת הזו זקוקה לאדם בעל ניסיון עסקי ופיננסי, ולפרץ אין שום ייחודיות מהבחינה הזו.
גם אחרי החלטת הוועדה הזו, החליט גנץ על דעת ליברמן (ליברמן כינה את פסילתו של פרץ “איוולת”) לקדם את המינוי של פרץ. גנץ שיגר שני מכתבים ליועמ"ש. במכתביו גנץ מתפזר בין טיעונים עקרוניים דוגמת “לא סביר שמי ששירת בהרבה תפקידים פוליטיים לא יוכל להיות יו"ר” והתחכמויות מסוג “זיקתו הפוליטית של פרץ חלשה כי עברה שנה מפרישתו מהחיים הפוליטיים וחצי שנה מפרישתו מתפקיד שר”, לבין טיעונים עניינים. את מלאכת התרגום לקח על עצמו היועמ"ש שבאמצעות שיופים קלים לדבריו של גנץ הפך את עמדתו ל”לא בלתי סבירה”. גנץ סבור כי לתע”א נחוץ מישהו עם ניסיון מיניסטריאלי מפני שהתעשיות הביטחוניות מערבות היבטי ביטחון לאומי, יחסי חוץ ודיפלומטיה. גם כישורים וניסיון בעולם יחסי העבודה נדרשים. ואילו רשות החברות סבורה כי נחוץ לה יו"ר בעל ניסיון עסקי משמעותי. לדעת מנדלבליט, מדובר במחלוקת לגיטימית.
עמדתו של מנדלבליט עוררה מבוכה ברשות החברות הממשלתית ובוועדת המינויים. בעיני הוועדה, טענת השרים כי “הדגש במינוי יו"ר לתע”א לא צריך להיות עסקי” היא בלתי סבירה בעליל, הן בשל העובדה כי חוק החברות מגדיר במפורש כי החברות הממשלתיות צריכות לפעול לתכלית עסקית, הן בשל העובדה כי מבין החברות הממשלתיות התעשיות הביטחוניות הן חברות עסקיות לכל דבר ועניין והשליטה הממשלתית בהן נובעת רק משיקולי ביטחון ולא משיקולי כשל שוק, הן בשים לב למצבה ואתגריה של תע”א כעת, והן בהשוואה ליו"רים של תעשייה ביטחונית בעולם.
פרץ יקדם הפרטה שהוא התנגד לה?
תע”א מייצרת מערכות טילים וחלל, כלי טיס צבאיים, אלקטרוניקה צבאית ומוצרי תעופה. לחברה יש מחזור שנתי של כ־4 מיליארד דולר וצבר הזמנות של כ־13 מיליארד דולר. 80% מהמחזור הוא מהכנסות מהחלקים הצבאיים של החברה, ו־72% מההכנסות הן מיצוא. בחברה יש כ־15 אלף עובדים.
מי שיסתכל על הדו"ח האחרון שהוציאה למחזיקי האג"ח שלה, יראה כי עיקר העיסוק של תע”א הוא עסקי לחלוטין, והדו"ח דומה במהותו לזה של חברה ציבורית רגילה. בשונה מחברות ממשלתיות אחרות, תע”א אינה עתירת רגולציה לעומת חברות לא ממשלתיות בתחום (אלביט). כך למשל דנה החברה בהשפעות היחלשות שער השקל, בהשלכות הקורונה שהעבירו את החטיבה האזרחית להפסד ובתחרות החריפה בעולם הבטחוני. גם בתוך ישראל תע”א צפויה להיחשף לתחרות בשל כניסתה של רפאל לתחומי המל"טים והחלל. בנוסף, עומדת החברה בתחרות קשה על איכות העובדים שלה בדומה למשבר העובדים הפוקד את ההייטק.
האתגרים האלו מחייבים את החברה להתייעל ולהישאר תחרותית. לחברה יש קושי היסטורי בהתייעלות בשל ועד עובדים חזק במיוחד. כה חזק עד שמבקר המדינה הוציא דו"ח ביקורת מיוחד שבו קבע כי לארגון העובדים יש כוח משמעותי בתוך החברה, שבא לידי ביטוי בהטבות שכר מפליגות לחברי ועד, באי נקיטת הליכים משמעתיים כלפי חברי ועד, ובהתעלמות מהתרעת ועדת הביקורת של דירקטוריון החברה על יחסי ההנהלה וועד העובדים. התנהלות ועד העובדים משפיעה גם על האופן שבו נתפסת תע”א מחוץ לחברה, ומקשה על החברה לגייס כוח אדם איכותי. הפתרון לכך בעיני רשות החברות ובעיני ארגונים כלכליים בינלאומיים בעולם הוא להשתמש במנגנון השוק, להכניס משקיעים פרטיים. ברגע שחלק מהחברה מונפק בבורסה, הרי שהחברה נמדדת על הרווחיות שלה, וזה הכלי הטוב ביותר להפוך את החברה לתחרותית וחדשנית.
מבחינת גנץ, ניסיונו של פרץ ביחסי עבודה כיו"ר הסתדרות ובהבראת ההסתדרות (בתקופתו של פרץ קטן מספר העובדים בהסתדרות מ־3,500 ל־1,000) מהווה יתרון משמעותי שיקל על ההפרטה ועל סוגיית יחסי העבודה. מנגד, ברשות החברות אמרו ל"כלכליסט": "ההפרטה כמעט סגורה מבחינת ועד העובדים. האתגר העיקרי בהפרטה הוא עסקי. מינוי של דמות שמזוהה יותר מכל עם עבודה מאורגנת רק מחזקת את ועדי העובדים, פוגעת במסר שההפרטה מנסה לשדר לשוק”.
פרץ, שכעת מציין את מעורבותו בהפרטת הבנקים, בזק ואל על כהוכחה להתאמתו לקידום הליכי הפרטה, היה מתנגד קולני להפרטות. בכהונתו כשר הביטחון ב־2006 הוא ניסה לעכב את הפרטת תע"ש. ב־1999 רץ פרץ לכנסת בראשות מפלגת עם אחד תחת כרזת הבחירות “הפרטה זה פיטורין ואבטלה. אם אתה נהנה מביטחון כלכלי — חכה עד שההפרטה תגיע למקום העבודה שלך”. כך שעל פניו הבאתו של פרץ היא חיזוק נוסף לוועד עובדים שמעיק על התפתחותה של החברה.
החשיבות העצומה של התעשיות לביטחון ישראל עומדת גם היא במרכז הוויכוח שבין גנץ לוועדת המינויים. גנץ טוען — שוב בדברור מנדלבליט – כי “לפרץ יש ידע והיכרות במערכת הביטחונית והדיפלומטית בארץ ובעולם, בעיקר מתפקידו כשר ביטחון, וזה בדיוק הידע הדרוש לחברה בעת הזו”. הטענה הזו מתקשרת לטענה אחרת שגנץ מקדם לפיה "תפקיד יו"ר דומה במהותו לתפקיד שר, שניהם מחליטים על התוויית מדיניות".
בוועדת המינויים כתבו במכתבם "ניתן למנות אנשים — שנמצאים גם בנבחרת — שיש להם גם ניסיון בטחוני וגם ניסיון עסקי, כמו מנכ"ל רפא"ל לשעבר, ומנכ"ל תע”א לשעבר". גורמים בכירים המכירים את המתרחש בתעשיות הביטחוניות אמרו ל"כלכליסט": "עצם הטענה כי מי שהיה שר ביטחון בהכרח יכול להיות יו"ר תע”א היא שגויה. היא שקולה לטענה כי שר בטחון יכול להיות מפקד טייסת”.
נשאלת השאלה מפני מה מוכנים הפוליטיקאים הבכירים להסתכן בהתבזות בביהמ”ש העליון? השאלה מתחזקת לנוכח העובדה כי עבור יאיר לפיד מדובר בנסיגה משמעותית מעמדותיו בנוגע להליכי המינוי התקינים בחברות הממשלתיות.
הפוליטיקאים מנסים לשמר את כוחם
את התשובה לשאלה הזו ניתן להבין דרך התמיכה הגדולה שזכה לה מינוי פרץ אפילו באופוזיציה. בצלאל סמוטריץ' טרח לברך את ליברמן וגנץ על כך שבחרו לצפצף על הוועדה למינוי בכירים ואילו אריה דרעי כינה את החלטת הוועדה “בושה!”. ההתגייסות הרוחבית לצידו של פרץ משקפת את העובדה כי כלאחד מהפוליטיקאים דואג לעתידו האישי ומתקשה לראות כי הוא עצמו לא יוכל לפרוש לפנסיה מבטיחה ולתפקיד יוקרתי באחת מהחברות הממשלתיות.
מאחורי העניין האישי שיש לפוליטיקאים במינוי יש ויכוח עקרוני נוסף, והוא שאלת דרך המינוי הנאותה בחברות ממשלתיות. לשם כך כדאי להזכיר את ההיסטוריה בה המינויים לחברות הממשלתיות נעשו על ידי השרים באופן לא מקצועי, מה שהביא למינויים לא ראויים.
הפוליטיקאים עצמם הסכימו כי קיים כשל כזה והכריזו על הקמת ועדה שתבדוק כי המינויים עומדים בסטנדרט בסיסי. לוועדה ניתנה גם סמכות לייעץ מבחינה מקצועית על התאמת המועמד לתפקיד הספציפי. אלא שגם החקיקה הזו לא פתרה את הבעיה, ותרבות המינויים הפוליטיים המשיכה, מכיוון שהוועדה בדקה רק את המועמדים שהוגשו אליה.
פרץ, שכעת מציין את מעורבותו בהפרטת הבנקים ובזק כהוכחה להתאמתו לקידום הפרטה, היה מתנגד קולני להפרטה. בכהונתו כשר הביטחון הוא ניסה לעכב את הפרטת תע”ש
מי שקידם קפיצת דרך באיכות המינויים היה פוליטיקאי טרי בשם יאיר לפיד שבשנת 2013 השתכנע מאורי יוגב — מנכ"ל רשות החברות הממשלתית — כי אין סיבה שלא למנות דירקטורים בהליך פומבי, תחרותי, ושוויוני. כך יצאה לדרך נבחרת הדירקטורים, הכוללת מועמדים ראויים רבים לאיוש תפקידי הדירקטורים בחברות הממשלתיות. הנבחרת לא התקבלה בהבנה על ידי כלל המערכת הפוליטית, והיו גורמים (כמו השר לשעבר דודי אמסלם) שראו בה פגיעה בכוחו של השר למנות. הפוליטיקאים מבינים כי כך בהליך זוחל נשללה מהם היכולת למנות את מקורביהם לתפקידים הבכירים בחברות הממשלתיות, וזה כנראה לא נוח להם בכלל. אפילו לפיד איפשר לשרת האנרגיה ממפלגתו למנות יו”ר לחברת החשמל מחוץ לנבחרת (אמי פלמור שהכריזה על פרישתה בעקבות החלטת ועדת המינויים) ועכשיו לא מתבטא בנושא מינוי של פרץ. וכעת הם החליטו להחזיר לעצמם את הכוח, את היכולת למנות גם מינויים שקשה להניח שהם עצמם סבורים כי הם “המתאימים ביותר מבחינה מקצועית”.
קולות האכזבה מחוות דעת של מנדלבליט נשמעו מפקידים בכירים רבים. בוועדת המינויים אמרו כי יש סבירות גבוהה כי הליך בחירתו של פרץ יחזיר את תהליכי המינוי בחברות הממשלתיות שנים לאחור. במשרד המשפטים מודעים לחשש הזה ואומרים: "סברנו שבמקרה הזה מדובר במקרה גבולי, ולא ניתן להגיד שיש בו מניעה משפטית. היועץ הבהיר לשרים שמדובר במקרה חריג מאוד ושלא ניתן להקיש ממנו למקרים אחרים". התקווה שמביעים במשרד המשפטים משותפת לכל האזרחים החפצים במינויים שהשיקולים היחידים שמניעים אותם הם רק “טובת החברה”. אם מינוי פרץ יעבור, ייקח זמן לתקן את הנזק, ולשקם את נבחרת הדירקטורים, ואת תהליך מינוי הדירקטורים לחברות ממשלתיות.