מינוי פרץ: המהלך הכוחני של הממשלה הוא צעד ראשון במסע בארץ הג'ובים

בתום מופע התבכיינות מביש אישרה היום הממשלה את מינויו של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשיה האווירית והחששות לפיהם אנו חוזרים לעולם של "מינויים פוליטיים" בחברות ממשלתיות התממשו בעוצמה גבוהה מזו ששיערנו. ההתבטאויות של חברי הממשלה הבכירים חשפו עד כמה הם ששו אלי קרב. שר האוצר אביגדור ליברמן אמר כי "אם הוועדה חושבת ששיקול הדעת של שר הביטחון ושר האוצר פגום והם אנשים לא אחראים, אז כדאי לכבות את האור כבר עכשיו" וקרא לחברי הוועדה להתפטר. שרת האנרגיה קארין אלהרר, שהציעה את אמי פלמור לתפקיד יו"ר חברת החשמל ונפסלה בוועדה, האשימה את הוועדה שתוקעת מינויים וכי היא פועלת בחוסר תום לב. על כך אמר ראש הממשלה נפתלי בנט בעצמו: "מילים כדורבנות".

1. לא סתם מתאים, צריך הכי מתאים

נתחיל מהבסיס - נקודת המבט הרלוונטית כלל איננה האם פרץ "מתאים" לתפקיד, אלא האם הוא "הכי מתאים". במקרה של פרץ יש צורך - על פי חוק - לנמק מדוע יש "צורך ממשי" במינויו דווקא לתפקיד זה ולא למנות, למשל, מנכ"ל לשעבר של התעשייה האווירית או של רפא"ל. היועץ המשפטי אמנם כתב בחוות הדעת ששר הביטחון בני גנץ לא צריך לעבור מועמד מועמד ולנמק למה פרץ יותר מתאים ממנו, אך קשה להאמין שגנץ וליברמן עצמם סבורים כי "פרץ הוא המועמד המתאים ביותר מכל המועמדים האחרים לתפקיד". מכתבו של גנץ לוועדת גילאור הסתובב סביב הנקודה הזאת וכמעט ולא נגע בה, הוא הסתפק באמירה שפרץ אדם ראוי במיוחד. גם ההתבטאות של ליברמן היום, לפיה "הקביעה כי לפרץ אין כישורים נדרשים היא בלתי נסבלת" מלמדת כי הוא מפספס את נקודת המבט הרלוונטית - "האם פרץ הוא המתאים ביותר"?

בשונה מהרושם שהפוליטיקאים יצרו, יש קרבה גדולה בין העמדות של ועדת גילאור לבין העמדה שהביע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שהחליט כי לא ניתן לקבוע בוודאות כי האמירה ש"לא צריך משהו בעל ניסיון עסקי" איננה סבירה. עם זאת, לאורך כל חוות הדעת שלו מנדלבליט חוזר על כך שמדובר בהחלטה שיש בה סיכון משפטי לא מבוטל. הרי לוועדת גילאור יש אופי שיפוטי, והיתרון המובהק שלה הוא ההיכרות שלה עם אתגרי החברה, היכרות שאין למנדלבליט. הוועדה הזו סוברת כי הטענות לפיהן לפרץ יש "כישורים מיוחדים ונימוקים מיוחדים", שיביאו לתרומה עודפת לחברה על פני כל מועמד אחר - היא לא סבירה. מנדלבליט מצידו סובר, כי אי הסבירות אינה מגיעה לכדי מניעה משפטית. רבים הסיכויים שעוד נראה מה בג"ץ יחשוב על כך.

נתייחס רגע לשני הטיעונים לפיהם לפרץ יש כישורים ייחודים הדרושים לתעשייה האווירית בעת הזאת. הטיעון הראשון - הוא היה שר הביטחון. עם כל הכבוד, אם יש דבר שישראל משופעת בו זה בכירים לשעבר במערכת ביטחון, בהם גם בעלי ניסיון עסקי. העובד שפרץ שימש כשנה בתפקיד שר הביטחון, לא הופכת אותו למומחה שאין למצוא כמותו. 

עמיר פרץ | צילום: live4u

הטיעון השני, והוא כנראה הטיעון העיקרי, מתייחס לעובדת היותו יו"ר ההסתדרות לשעבר ומשום כך הוא מהווה שילוב מנצח של "ביטחון ויחסי עבודה". ואכן, פרץ הוא היחידי בישראל שכיהן כשר ביטחון וכיו"ר הסתדרות. אלא שהטיעון הזה מקומם, והוא נראה כנתפר למידותיו של פרץ. גורמים המעורים בהפרטה מסבירים שהיא נועדה להפוך את החברה לעסקית ומינויו של איש עבודה מאורגנת לעמוד בראש הדירקטריון משדר מסר הפוך לחלוטין. למעשה, פרץ הוא מתנגד קולני להפרטות מזה למעלה מ־20 שנה.

2. תלונות השרים הסתיימו במהלך כוחני

כמות הבכי והנהי של הפולטיקאים במהלך למינוי פרץ בהחלט מעוררת עניין. ליברמן, כאמור, קרא לחברי ועדת גילאור להתפטר ו־"אם הם לא יבינו את זה, אני אשלח להם מכתב שיסיקו מסקנות ויתפטרו". והוא לא היה לבד.

החלטת חברי ועדת גילאור מנומקת היטב, גם אם יש בה מידה מסוימת של אקטיביות שיפוטית. אם לליברמן לא נאה שקיימת ועדת מינויים שבודקת את תנאי הסף, מייעצת לשרים על ההתאמה לתפקיד ובודקת זיקות פוליטיות - הוא מוזמן לשנות את החוק ולא לשלוח מכתבים. הוא לא צריך לערב את מנדלבליט ולא להפעיל לחץ על חברי הוועדה, שאחת מהם היא עובדת רשות החברות שנמצאת תחת אחריותו. 

אבל ליברמן יודע היטב שאת חוק החברות הממשלתיות, שתוקן בשנות ה־90 של המאה הקודמת, לא ניתן לשנות ויותר מזה - לא רצוי לשנות. את השיטה לפיה נותנים לפוליטיקאים לבחור מנהלים ללא פיקוח כבר ניסינו והיא הביאה להפסדי ענק ולשירות גרוע. בנוסף, גם אין סיבה להניח שלפוליטיקאים יהיה יתרון יחסי בבחירת מינויים. 

ליברמן בחר לפעול באמצעות התקפה חריפה על ועדה עצמאית, שיושבת תחת רשות החברות שנמצאת בשליטתו. מנכ"ל משרדו הוא גם המנכ"ל בפועל של רשות החברות ובתקופה הקרובה אמור להיבחר מנכ"ל חדש לרשות. 

המהלך הוא לא פחות מאובדן עשתונות, הוא פוגע במעמד רשות החברות ומוחק במחי הצהרה כוחנית התקדמות עצומה באיכות המינויים הממשלתיים.

3. האם המגזר הפרטי היה מעסיק אותם?

הסאגה הנוכחית מגלה את הבטן הרכה של הפוליטיקאים: לא אכפת להם שיפסלו חברי מרכז ליכוד או פקידי ציבור לשעבר, אבל אין דבר יותר מעליב מלהגיד לשרים שהם "לא כשירים". אפשר לגלות אמפתיה לכאב שחשים ליברמן ושותפיו הפוליטיים כלפי עמיתיהם הפורשים, אך כדאי להזכיר להם כי בבורסה בישראל קיימות 661 חברות ציבוריות ומהן רק שבע ממשלתיות. יתכבדו הפוליטיקאים לשעבר ויתחילו את דרכם העסקית בחברה ציבורית שאינה ממשלתית ויצברו ניסיון עסקי. אנו יודעים היטב כי הניסיון הפוליטי לא תמיד מתורגם לניסיון עסקי, אין סיבה שפוליטיקאים לשעבר "יתגלחו" על החברות המורכבות במשק הישראלי. אם פרץ ועורכי דינו חשים שזו הזדמנות חייו לעבור לעסקים ואין שום חברה ציבורית אחרת שתחפוץ בשירותיו - הרי שזו לכשעצמה ראיה שמינויו אינו הטוב ביותר האפשרי. 

4. התעקשות אלהרר מול רשות החברות

את קו ההאשמות המשיכה השרה אלהרר, שהאשימה את רשות החברות בהתנהלות בחוסר תום לב בפרשת אי־מינויה של אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל. ייתכן כי רשות החברות או ועדת גילאור לא נהגו בנימוס הראוי ולא הסבירו לשרה את משמעות חוות הדעת של המשנה ליועמ"ש לשעבר דינה זילבר בנושא מינויים. אך היעדר הנימוס לא יכול לטשטש את העובדה כי גם אחרי שאלהרר הבינה היטב את התסבוכת המשפטית והמהותית במינויה של פלמור - היא התעקשה להמשיך עם המינוי. לעיתים נראה היה שההתעקשות נבעה, בין היתר, מתוך מאבקי אגו ולא לגופו של מינוי.

ברשות החברות התעקשו בעבר כי להאשמותיה של השרה אין בסיס וכי עדכנו אותה לאורך כל הדרך בקשיי המינוי. מאכזב מאוד שליברמן, השר הממונה על רשות החברות, מתייצב כעת לצד אלהרר שתוקפת את רשות החברות בעקביות. בשבוע שעבר האשימה השרה את הרשות לאחר פרישת פלמור ב"התנהלות קלוקלת, במסכת הכפשות ומניפולציות... בהסתרת פרטים, ובפגיעה בשמן הטוב של פלמור והשרה".

אמי פלמור | צילום: תומי הרפז

5. תגובת בנט ולפיד מביכה

השתיקה של ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד, שהקים את נבחרת הדירקטורים, מביכה. היא מסמלת הסתכלות צרה במיוחד של הממשלה בכל מה שנוגע לעולם המינויים בחברות הממשלתיות. הוויכוח כאן הוא על מינהל תקין. האם "טובת הציבור והחברה" עומדת לנגד השרים או שמא הרצון לסדר עבודה לחבר ותיק ומוערך? שתיקתו של לפיד מביכה במיוחד הן בגלל העובדה שהוא קידם בעבר את נבחרת הדירקטורים והן בגלל העובדה שבהיותו באופזיציה הוא תקף בחימה כל ניסיון מצד הממשלה לפגוע בשומרי הסף. שתיקתו כעת אינה מלמדת רק כי הוא שינה את דעתו במעבר לקואליציה, אלא היא מלמדת כי גם בעבר השימוש הלפידי ב"מינהל תקין" לא היה אלא כלי נשק פוליטי. 

ראש הממשלה בנט הרבה לשתוק בנושא, וכשכבר דיבר - החמיא לאלהרר על התקפתה נגד רשות החברות. בנט, שאוהב למתג את עצמו כמי שמביא "הסתכלות עסקית לפוליטיקה", חתום כעת על הבאת "הסתכלות פוליטית לעסקים". יתירה מכך, בנט מודע היטב לפילוג בחברה הישראלית בשנתיים האחרונות. הוא מודע לכך כי צפצוף על ועדת המינויים וההכרזה כי "מינהל תקין" היא כלי לניגוח פוליטי, לא תורמת להרגעת הרוחות ורק מחזקת את תחושת האיפה והאיפה בציבור המיוצג על ידי מפלגות האופוזיציה.