אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

80 שנה לפרל הארבור: מתקפה פחדנית או מהלך מבריק?

ההפצצה שהכניסה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה הועילה לה אסטרטגית יותר מאשר ליפן הקיסרית, והיתה מפתיעה רק בגלל שרשרת כישלונות איומה. כך שינתה את פני התעופה הצבאית, את הלוחמה הימית ואת ההיסטוריה עצמה

11.12.2021, 11:00 | ניצן סדן



שלום, כאן הקברניט; השבוע מלאו 80 שנה למתקפה על פרל הארבור, האקט שגרם לארצות הברית להיכנס במלוא הקיטור למלחמת העולם השנייה - הצעד הראשון בדרך לטביעת יפן הקיסרית בנהרות של דם, והולדת עידן הנשק הגרעיני. 


לטורי "הקברניט" הקודמים:


מה ידוע לכולם על המתקפה הזאת? שהיתה צעד נמוך ופחדני, מתקפה צבאית ללא התגרות, ולכן לא פלא שגררה תדהמה וזעם בוער בציבור האמריקאי. ידוע גם שהגיעה בהפתעה מוחלטת, שפגעה ללא רחם באזרחים ובחיילים כאחד, וגרמה נזקים קשים לחיל הים האמריקאי. אבל כפי שאתם יודעים, לא פעם קורה שיש הבדל גדול מאוד בין "ידוע" ובין "נכון" - והיום נצא יחד לנפץ כמה מיתוסים ותיקים על מתקפת פרל הארבור. 

אוניית המערכה אריזונה בוערת וטובעת; שימו לב לתותחי הסיפון שכבר מתחת למים, צילום: Wikimedia אוניית המערכה אריזונה בוערת וטובעת; שימו לב לתותחי הסיפון שכבר מתחת למים | צילום: Wikimedia אוניית המערכה אריזונה בוערת וטובעת; שימו לב לתותחי הסיפון שכבר מתחת למים, צילום: Wikimedia

בבוקר של 7 בדצמבר התעוררו יושבי האי אואהו בהוואי לשאון מטוסים מנמיכי טוס. באי שכנו הבסיסים העיקריים של חיל הים האמריקאי בזירת האוקיינוס השקט, בראשם מתחם הנמלים פרל הארבור, אך רעש המטוסים היה חזק מהרגיל. 

מטוסי זירו נערכים להמראה, במסגרת גל המתקפה הראשון, צילום: OSU מטוסי זירו נערכים להמראה, במסגרת גל המתקפה הראשון | צילום: OSU מטוסי זירו נערכים להמראה, במסגרת גל המתקפה הראשון, צילום: OSU

חיילי הבסיסים היו מנומנמים דרך קבע. ההנחה היתה שמסע הכיבושים של יפן יימשך בסין ובפיליפינים אי שם מעבר לאופק, ושאין בדל סיכוי שיגיעו להוואי. איש לא דמיין שבתוך זמן קצר יהפכו 350 מטוסים את פרל הארבור לסופת אש.

מפציצי טורפדו ומטוסי קרב מכים במעגן האמריקאי, צילום: worldofwarships מפציצי טורפדו ומטוסי קרב מכים במעגן האמריקאי | צילום: worldofwarships מפציצי טורפדו ומטוסי קרב מכים במעגן האמריקאי, צילום: worldofwarships

הנמנום הזה אפיין את משרדי החוץ וההגנה האמריקאיים במשך שנים, גם כשהמתח בין שתי המדינות הלך והחריף ומלחמה היתה מעבר לפינה, על אף שאיפת ארצות הברית להימנע מאחת. סיקור המתיחות עם היריבה מן המזרח היה ממקום מאוד מקטין, והיפנים תוארו בכלי התקשורת כאומללים וחלשים. בבסיסי הוואי היו כוננויות ספיגה והקפצות, אך חוגרים וקצינים כאחד הרגישו שזה מיותר; אנחנו ארצות הברית! סברו. מי יעז בכלל! בטח לא היפנים המסכנים האלה. 

לפני שנמשיך, שווה להתעכב רגע על מה בכלל יש ליפן נגד חברנו הדוד מאמריקה. ובכן, לא נעים להודות, אבל הוא התחיל. במאה ה-19 כפו האמריקאים על יפן לפתוח את גבולותיה למסחר בינלאומי באיום של פלישה צבאית, והפכו באחת למין אויב נצחי וחסר כבוד. יפן של אותם הימים רצתה להישאר מבודדת עם התרבות והמסורת שלה, ללא השפעות זרות, ודוגרי - זה לגיטימי לגמרי. 

ציור הספינות השחורות של ארה"ב מול חופי יפן הקיסרית, ב-1853, צילום: Zimmerli ציור הספינות השחורות של ארה"ב מול חופי יפן הקיסרית, ב-1853 | צילום: Zimmerli ציור הספינות השחורות של ארה"ב מול חופי יפן הקיסרית, ב-1853, צילום: Zimmerli

פתיחת יפן למערב גרמה לה להבין שכדי למנוע השתלטויות עליה להתקדם צבאית ולהתחזק כלכלית. אבל ארצות הברית ומדינות אירופה לא איפשרו זאת; עם הזמן הוטלו עוד ועוד מגבלות כלכליות על יפן, בעיקר בתחום האנרגיה, כדי שלא תוכל להתעצם ותהיה תלויה תמיד במשאבי מדינות אחרות. השלטון היפני זעם. בשנות השלושים נבנה צי רב עוצמה, שיצא למסע כיבושים בדרום מזרח אסיה באמתלה של עליונות גזעית - כשבפועל נועד לספק גישה לנפט, למתכות ולתשתיות תעשייה. 

ארצות הברית חששה ממסע הכיבושים הזה, שאיים על טריטוריות של בנות בריתה, אך ישבה בטריבונה ולא ירדה למגרש, אפילו כשהיטלר החל לכבוש את מערב אירופה ב-1939, וכל אנליסט בר דעת הזהיר שזירת האוקיינוס השקט גם היא על סף פיצוץ. 

<div style="direction: ltr;"></div>היטלר מבקר בפריז באביב 1940, קצת אחרי שכבש אותה  , צילום: Bundesarchiv <div style="direction: ltr;"></div>היטלר מבקר בפריז באביב 1940, קצת אחרי שכבש אותה | צילום: Bundesarchiv <div style="direction: ltr;"></div>היטלר מבקר בפריז באביב 1940, קצת אחרי שכבש אותה  , צילום: Bundesarchiv

מה שמביא אותנו למתקפה עצמה. ההערכה היפנית היתה שארצות הברית לא תרצה להיכנס למלחמה אם לא יהיה לה איך. רק ארבע נושאות המטוסים של צי האוקיינוס השקט יאפשרו לחימה אפקטיבית בזירה העצומה, והשמדתן תאלץ אותה לבחור בין סיוע לבריטניה בזירת אירופה הרותחת, בה יש הרבה יותר מה להרוויח - ובין מלחמה עם הצי היפני העצום והמיומן. 

נושאות המטוסים האמריקאיות סרטוגה ולקסינגטון בתרגיל מול חופי פלורידה, צילום: USN נושאות המטוסים האמריקאיות סרטוגה ולקסינגטון בתרגיל מול חופי פלורידה | צילום: USN נושאות המטוסים האמריקאיות סרטוגה ולקסינגטון בתרגיל מול חופי פלורידה, צילום: USN

את התוכנית הגה האדמירל איסורוקו ימאמוטו, כשהוא ידע שיש פה הימור בקנה מידה אסטרונומי. אם יחליטו האמריקאים שהם רוצים להכניע את יפן, כך יעשו; יש להם יותר אנשים, יותר דלק ושורת יתרונות טכנולוגיים. כושר הייצור האמריקאי הוא מפלצתי, ואם יגויס במלואו למלחמה, אין סיכוי לנצח.  

אז ימאמוטו הוביל צוות שתכנן את המתקפה הימית הכי יצירתית עד אז: משט בן 56 אוניות ובו שש נושאות מטוסים שיפעלו בתור כוח אחד, וישלחו מפציצי טורפדו, שישמידו אוניות מערכה; מפציצי צלילה, שישמידו נושאות מטוסים; ומטוסי קרב, שיפשטו על שדות התעופה וירססו כל אווירון אמריקאי בסביבה - השמדה של עיקר כוחות ארצות הברית בזירה. 

מפציצי B18 אמריקאיים על מסלול בשדה היקאם, צילום: USAF מפציצי B18 אמריקאיים על מסלול בשדה היקאם | צילום: USAF מפציצי B18 אמריקאיים על מסלול בשדה היקאם, צילום: USAF

פרל הארבור הוא בעצם לא בסיס אחד, אלא ריכוז שלהם. הנמלים של מעגני האי פורד וסביבותיו ישבו בדרום אואהו והיו מלאים בעשרות אוניות. לצדם שכנו שדה התעופה היקאם ובסיס צוללות גדול שבקרבתו מאגרי דלק משמעותיים. במרכז אואהו ישבו הבסיס האווירי וילר, בסיס המרינס סקופילד, ואילו במזרח ובמערב - שדות התעופה קאנאוהה ואווה בהתאמה. בסך הכל עגנו במחנות פרל הארבור 150 כלי שיט. 

התכנון היה קל יחסית. ביפן ישנו אי בעל טופוגרפיה שדומה לשל נמל פרל הארבור, ובו התאמנו הטייסים בהגעה מאחורי הרים, הנמכה מהירה והטלת פצצות וטורפדו. מספרים שהחלק הקשה במבצע היה לגרום לאדמירלים של יפן לחשוב מחוץ לקופסה ולהוציא לפועל את התוכנית היצירתית של ימאמוטו ועוזריו. 

תוכנית המתקפה: מגיעים ושוטפים את כל הבסיסים, צילום: Wikimedia תוכנית המתקפה: מגיעים ושוטפים את כל הבסיסים | צילום: Wikimedia תוכנית המתקפה: מגיעים ושוטפים את כל הבסיסים, צילום: Wikimedia

המודיעין היפני התבסס על תצפיות מרגלים, מה שסיפק מידע מהימן ביותר, אך הקושי בהעברה תכופה של מסרים לא איפשר יצירת תמונה עדכנית; כך ידעו אילו ספינות עוגנות בנמל והיכן, אך פספסו את ארבע נושאות המטוסים - כשהגיעו היפנים, הן פשוט לא היו בפרל הארבור: הספינה לקסינגטון עזבה יומיים לפני כן, בדרך לאי מידוויי כדי להעביר אליו טייסת מפציצי צלילה ישנים; אנטרפרייז היתה בדרך חזרה מהעברת מטוסים לאי ווייק; סרטוגה היתה בכלל בנמל סן דיאגו, ויורקטאון - במספנת וירג'יניה. מיד פנו למטרות הבאות בתור: שורת אוניות המערכה, חוד החנית האמריקאי וסמל עולמי לעוצמה ימית. 

נמל פרל הארבור בזמן תחילת המתקפה: שימו לב לענן הלבן שעולה משורת אוניות המערכה, צילום: USN נמל פרל הארבור בזמן תחילת המתקפה: שימו לב לענן הלבן שעולה משורת אוניות המערכה | צילום: USN נמל פרל הארבור בזמן תחילת המתקפה: שימו לב לענן הלבן שעולה משורת אוניות המערכה, צילום: USN

בשטח, ההפתעה היתה מושלמת. האמריקאים היו בפאניקה שקשה לדמיין: כמה ימים לפני המתקפה קיבל הבסיס התראות לניסיונות חדירה וחבלה, ולכן עגנו האוניות קרוב-קרוב כדי להקל על השומרים, וגם המטוסים סודרו בצפיפות בבסיסים. גל התקיפה הראשון הגיע בשבע בבוקר, פגע בכל המטרות, ואיבד מטוסים בודדים לאש נ"מ. 

מפציץ יפני בדרכו אל שורת האוניות, שכבר בוערת כולה, צילום: USN מפציץ יפני בדרכו אל שורת האוניות, שכבר בוערת כולה | צילום: USN מפציץ יפני בדרכו אל שורת האוניות, שכבר בוערת כולה, צילום: USN

הגל השני כבר נתקל בהתנגדות קצת יותר מורגשת ואיבד 22 מטוסים - אך הסב נזקים עצומים לתשתיות הבסיסים האמריקאיים. תוכנן גם גל שלישי, אך מפקד הכוח היפני בשטח החליט לוותר עליו ולפנות חזרה ליפן.

מחסני התחמושת של הספינה שאו מתפוצצים, צילום: USN מחסני התחמושת של הספינה שאו מתפוצצים | צילום: USN מחסני התחמושת של הספינה שאו מתפוצצים, צילום: USN

האבדות היו כבדות ביותר: 19 ספינות מלחמה נפגעו, ובהן אוניות המערכה העצומות והחזקות ביותר של ארצות הברית, 347 מטוסים נפגעו ו-2,403 איש נהרגו. כמחצית מההרוגים היו בספינת המערכה אריזונה, שפשוט טבעה על אנשיה. 

בנוסף להרוגים, נפצעו 11,000 איש, ועיתוני הוואי פרסמו קריאה לתרומות דם עוד ימים לאחר המתקפה; תחנות טיפול בפצועים נפתחו ממש בכל מבנה מקורה ברחבי המחנות שלא נפגע או בער; רופאים טיפלו בפצועים ימים שלמים ברציפות, עד לאפיסת כוחות וקריסה. 

מטוסים בוערים בשדה היקאם, צילום: USN מטוסים בוערים בשדה היקאם | צילום: USN מטוסים בוערים בשדה היקאם, צילום: USN

הפאניקה היתה חסרת תקדים. הוכרז משטר צבאי על כל איי הוואי. כלי התקשורת צונזרו, מערכת המשפט היתה צבאית וללא מושבעים, אזרחים אמריקאים ממוצא יפני נעצרו בצורה שרירותית, והמצב הושב על כנו רק באוקטובר 1944.

לצד אובדן חיי אדם וציוד, קל לשכוח את האפקט האופרטיבי/ הבהלה האמריקאית גררה תקריות אש של אמריקאים על אמריקאים, ביטול ושינוי תוכניות הצטיידות, וצי ארצות הברית הוטל לכאוס שקשה לתאר. המתקפה היפנית היתה באמת אסון שזעזע את המעצמה בצורה חדשה לגמרי. 

המשחתות קסין ודאונס לאחר המתקפה, צילום: USN המשחתות קסין ודאונס לאחר המתקפה | צילום: USN המשחתות קסין ודאונס לאחר המתקפה, צילום: USN

עתה בואו ננפץ יחד את המיתוסים הוותיקים על פשיטת פרל הארבור, uבראשם המפורסם מכל: זו בכלל לא היתה אמורה להיות מתקפת פתע, ואם האמריקאים היו קצת יותר מודעים לתמונה המודיעינית שבידיהם, כנראה שכלל לא היו מופתעים. 

ראשית, יפן העבירה לארצות הברית הודעת הכרזת מלחמה רשמית כפי שמחייב החוק הבינלאומי בערך יממה לפני התקיפה. מתורגמנים בשגרירות בוושינגטון התעכבו בפענוח והעברת המסר הלאה (בין השאר משום שכמה מנהלי משרד היו בחופש), וההודעה תורגמה רק 7.5 שעות לאחר שהפצצות נפלו. עד היום לא ברור אם זה נעשה בכוונה או בטעות. 

שורת האוניות בוערת, צילום ממעל, צילום: USN שורת האוניות בוערת, צילום ממעל | צילום: USN שורת האוניות בוערת, צילום ממעל, צילום: USN

שנית, מספר שעות לפני המתקפה זיהתה המשחתת האמריקאית וורד צוללת יפנית בסמוך לאי אואהו, פתחה באש ונטרלה אותה; מדובר בצוללת זעירה, כלי למבצעים מיוחדים - כזה שמאוד מוזר למצוא בשטח אמריקאי.

ושלישית, תחנת המכ"מ של פרל הארבור קלטה כוח גדול של מטוסים מתקרב והזהירה את מערך ההגנה המקומי. אבל בימים ההם המכ"מ נתפס בארצות הברית כטכנולוגיה צעירה שאינה בדוקה, וקציני ההתרעה לא התרגשו. לצד תחנת המכ"מ ישבה מערכת לאיתור מטוסים על בסיס מיקרופונים רגישים - מערכת שהיתה נפוצה מאוד. אותה עמדה לא שמעה כלום, כך שדיווחי המכ"מ נזנחו. 

עמדת המכ"מ של פרל הארבור, צילום: Wikimedia עמדת המכ"מ של פרל הארבור | צילום: Wikimedia עמדת המכ"מ של פרל הארבור, צילום: Wikimedia

ואם לא די בכך, מטוס סיור ימי דילג בין תדרי תקשורת ועלה בטעות על תדר נושאות המטוסים היפניות, בו היתה תעבורה עצומה שמעידה על מבצע חריג גם כמה ימים לפני 7 בדצמבר. מכל הדיווחים התעלם המטה האמריקאי. 

למה? בגלל רוח המפקד. הנשיא רוזוולט כל כך התנגד למעורבות אמריקאית בלחימה, שבכירים שחסו בצלו פשוט סיננו מסרים שמעידים על התלהטות המצב במשך תקופה ארוכה. הגישה הזו טפטפה לדרגי השטח, וסימנים מעידים להתעצמות יפנית הוקטנו והוצנעו. הזלזול ביפנים היה ממש חוצה מערכות, וגם היחידות המודיעיניות שנתקלו בידיעות מדאיגות לכאורה לא מיהרו לדאוג. 

רוזוולט (במרכז) חותם על חקיקה ב-1935, צילום: Wikimedia רוזוולט (במרכז) חותם על חקיקה ב-1935 | צילום: Wikimedia רוזוולט (במרכז) חותם על חקיקה ב-1935, צילום: Wikimedia

אגב, לו היו יודעים טייסי יפן והגנרלים שלהם שהודעת המלחמה לא הגיעה לידי ארצות הברית, כנראה שכלל לא היו מוכנים לתקוף. בתרבות היפנית מתקפת פתע היא לגיטימית רק לאחר שהוכרזה מלחמה, אך מכה מקדימה בלי הכרזה היא בגדר מעשה פחדנות שאין בו כבוד. ההיסטוריה הוכיחה שיפן הקיסרית היתה מסוגלת לאכזריות מסנוורת, אך תמיד הקפידה על כללי התרבות והמסורת. 

מפציצי צלילה יפניים מדגם D3A מעל פרל הארבור, צילום: aviationofjapan מפציצי צלילה יפניים מדגם D3A מעל פרל הארבור | צילום: aviationofjapan מפציצי צלילה יפניים מדגם D3A מעל פרל הארבור, צילום: aviationofjapan

נעבור למיתוס הבא, לפיו המתקפה היפנית נועדה גם להרוג אזרחים ולפגוע בשכונות שבקרבת הבסיס, כראוי ללוחמים צמאי דם שלא רואים בעיניים. באמת? לאחר גל התקיפה הראשון אוישו כל תותח ומקלע נ"מ באי, ופשוט כל קנה אפשרי כוון השמימה ופתח באש על מטוסים וחסידות כאחד. 

כידוע, מה שעולה נוטה לרדת, ולפי הערכות כך נגרמו רוב הנזקים לשכונות המגורים. את רוב הנזקים עשו תותחי 127 מ"מ שפתחו באש עם פגזים סטנדרטיים ולא פגזים נגד מטוסים, שמתפוצצים בגובה שהוגדר להם. אולם כמה מהפצצות היפניות החטיאו את מטרותיהן. למשל אחת פגעה בבית הספר התיכון לונאלילו בהונולולו, ואחרת - בחנות באזור וייקיקי. המטרה האזרחית היחידה שהותקפה בכוונה היתה מפעל סוכר בסמוך לבסיס האווירי אווה - ותוקפיו חשבוהו למתקן צבאי. 

פרל הארבור תוך כדי גל המתקפה השני. שימו לב לפטריות השחורות הקטנות באוויר, זוהי אש נ"מ, צילום: USN פרל הארבור תוך כדי גל המתקפה השני. שימו לב לפטריות השחורות הקטנות באוויר, זוהי אש נ"מ | צילום: USN פרל הארבור תוך כדי גל המתקפה השני. שימו לב לפטריות השחורות הקטנות באוויר, זוהי אש נ"מ, צילום: USN

ליפנים לא היה פנאי לתקוף שכונות, לא בשביל זה באו עד הוואי; כל זירו, מפציץ צלילה ומפציץ טורפדו הגיעו למטרה כשכל טיפת דלק ספורה וצבועה מראש, והכו באוניות, במטוסים ובמתקני חוף. מטוס שהטיל את הפצצה שלו ביצע עוד יעף וירה במקלעיו על המטרות - ואז חתך חזרה אל הים לכיוון ספינת האם. ומטוסי הקרב התמקדו בלירות על מטוסי האמריקאים שעל הקרקע, על עמדות הגנה ועל מחסנים. 

קרנבל הנ"מ האמריקאי נמשך עוד הרבה אחרי שהיפנים הפליגו חזרה לשטחם. סיורי מפציצים של ארצות הברית שבו לבסיס וחטפו אש דו"צ. חלקם הופלו ועשרות אנשי צוות נהרגו. 

שדה התעופה ווילר בוער, צילום: Wikimedia שדה התעופה ווילר בוער | צילום: Wikimedia שדה התעופה ווילר בוער, צילום: Wikimedia

נמשיך אל המיתוס הבא: נהוג לחשוב שמתקפת פרל הארבור היתה אקט ייחודי, מהלומה עצומה במקום אחד נגד ארצות הברית. בפועל, תוך כדי שאוניות אמריקאיות בוערות בהוואי, תקפו כוחות יפניים גם בסיסים ויעדים בתאילנד, גואם, באי ווייק, באי מידוויי, במלאיה (כיום מלזיה) וברחבי הפיליפינים. 

ולא רק: חוץ ממידוויי, כל שאר היעדים גם נכבשו - אפילו נקודות מוגנות היטב כמו העיר הונג קונג. רוב הכוחות שהותקפו היו בכלל בריטיים. הצי המלכותי איבד שתי ספינות מערכה ומאות חיילים. מתקפת פרל הארבור היתה בעצם החלק הכי מפורסם של אחת המתקפות הכי נרחבות אי פעם. 

מטוסי יפן מעל לשטח הונג קונג, צילום: sina מטוסי יפן מעל לשטח הונג קונג | צילום: sina מטוסי יפן מעל לשטח הונג קונג, צילום: sina

עתה נעבור למיתוס האחרון, שמתייחס לנזק הגדול שנגרם לצי האמריקאי - שהשמדת הציוד במתקפה הגבילה את יכולתו של הצי להילחם, מה שעשה את ניצחונותיו למפוארים במיוחד. בראייה היסטורית, דווקא נטרול ספינות המערכה הוא שהמיט אסון על יפן, והועיל לצי ארצות הברית. עד כדי כך, שייתכן שבלעדיו לא היה מסתיים הסיפור בניצחון אמריקאי מוחלט. 

ספינות מערכה אמריקאיות ובריטיות עוברות מול חופי יפן, ברקע: הר פוג ספינות מערכה אמריקאיות ובריטיות עוברות מול חופי יפן, ברקע: הר פוג'י | צילום: Wikimedia ספינות מערכה אמריקאיות ובריטיות עוברות מול חופי יפן, ברקע: הר פוג

זו טענה קצת מוזרה; הרי ימאמוטו בעצמו ידע שאם ירצו מספיק, ימעכו האמריקאים את יפן בכל מצב. אבל יש הרבה מאוד סוגים של ניצחון, ולא כל מי שמפסיד גם נמעך. כדי להבין זאת, צריך להסתכל על איך שהצדדים חשבו שתיראה המלחמה ביניהם, לעומת איך שנראתה במציאות. בשטח, התבססו הקרבות באוקיינוס השקט על מטוסים ונושאות מטוסים - אך גם יפן וגם ארצות הברית גילו זאת תוך כדי תנועה. 

במקור, תכננו שניהם להתבסס על אוניות מערכה עצומות ואטיות, שיטו את הכף עם תותחים באורך של עמודי חשמל, כאלה שיורים פגזים במשקל מכונית משפחתית לטווח של 30 ק"מ; זה עבד במלחמת העולם הראשונה, זה עבד במלחמות קודמות, אין סיבה שלא יעבוד גם כאן. 

ספינת מערכה אמריקאית פותחת באש תותחי 16 אינץ ספינת מערכה אמריקאית פותחת באש תותחי 16 אינץ' | צילום: USN ספינת מערכה אמריקאית פותחת באש תותחי 16 אינץ

התוכנית היתה שבורה מיסודה, לאור ההתקדמות המהירה בתחום התעופה הצבאית. גם מטוס הטורפדו הכי מוגבל של ארצות הברית - דאגלס דאווסטייטור שמו - יכול לתקוע אוניית מערכה ממרחק של 400-300 ק"מ, בלי שהכוח המותקף ידע מאין הגיע ויוכל לשחרר מתקפת נגד לפני שיבוא עוד גל של מטוסים. 

כן, בשני הצדדים היו חדשנים שרצו להסתמך על כוח אווירי, אך האדמירלים היו שמרנים ומנומנמים; מטוסים? זה שימושי, חשבו, אבל בואו, לא כתחליף לתותחי הספינות. 

מפציצי טורפדו דאווסטייטור על סיפון נושאת המטוסים אנטרפרייז, צילום: USN מפציצי טורפדו דאווסטייטור על סיפון נושאת המטוסים אנטרפרייז | צילום: USN מפציצי טורפדו דאווסטייטור על סיפון נושאת המטוסים אנטרפרייז, צילום: USN

נטרול אוניות המערכה בפרל הארבור ביטל לאמריקאים כאב ראש ענקי: כל אוניה כזאת מגיעה עם 2,500 איש שצריכים אוכל ומים ומנועים אדירים ששותים דלק כמו בחתונה - כך שעם כל אחת שמסתובבת ומחפשת צרות יגיעו גם אוניות אספקה, תחמושת ומיכליות. 

וספינת מערכה היא מפלצת של 30 אלף טון אשר שטה במהירות זחלילית של 20 ומשהו קשר, כך שכל כוח שנע איתן יזדחל אף הוא. כמה זה 20 קשר? פי שניים ממהירות ריצה ממוצעת של אדם בריא. וכדי להגן על הצי ממפציצים וצוללות, יהיה צורך בהרבה סיורים מוטסים, אולי אפילו נושאת מטוסים צמודה. בלוחמה ימית אתגר מס' 1 הוא למצוא את האויב לפני שימצא אותך, וכשאחד הציים מסורבל ואטי יותר, הסיכויים הם תמיד לטובת יריבו. 

שתי נושאות מטוסים, מאחוריהן אוניית מערכה ושרשרת ספינות ליווי ואספקה, צילום: USN שתי נושאות מטוסים, מאחוריהן אוניית מערכה ושרשרת ספינות ליווי ואספקה | צילום: USN שתי נושאות מטוסים, מאחוריהן אוניית מערכה ושרשרת ספינות ליווי ואספקה, צילום: USN

עכשיו, קל לשכוח שניצחון במלחמה תלוי ביותר מאשר יתרונות אנושיים, טכנולוגיים, מודיעיניים וכמותיים. מדובר במשחק מסוכן מאוד של ניהול משאבים. לרשות כל צבא עומד מלאי דלק מוגבל גם ברמת מספר החביות שיש למדינה וגם ברמת הזמינות בתכלס, כלומר כמה חביות אפשר להעביר מהעורף לחזית בתזמון שלא יתקע את המשימה.

ואם שמת בחזית כלי כמו אוניית מערכה, שגם נמצא רחוק מעתודות הדלק, גם בולע המון ממנו, גם לא באמת מועיל ללחימה וגם מגביל את התנועה שלך, אולי עדיף לוותר עליו מראש. 

ספינת הענק היפנית ימאטו, בעלת המיגון והחימוש הכי כבדים שאי פעם הועלו לאוניית מערכה, צילום: Wikimedia ספינת הענק היפנית ימאטו, בעלת המיגון והחימוש הכי כבדים שאי פעם הועלו לאוניית מערכה | צילום: Wikimedia ספינת הענק היפנית ימאטו, בעלת המיגון והחימוש הכי כבדים שאי פעם הועלו לאוניית מערכה, צילום: Wikimedia

ופה מגיע האימפקט של מתקפת פרל הארבור: אין סיכוי שארצות הברית היתה מבצעת את הוויתור הזה, פשוט בגלל פוליטיקה פנימית. שנים רבות שעוצמתה העולמית של מדינה נאמדה במספר הסופר-אוניות שלה. וראו זה פלא, הנה באו הטייסים של ימאמוטו ופתרו לאמריקאים את הבעיה. שנות המלחמה הראשונות התבססו אך ורק על נושאות מטוסים וצוללות וזה פשוט עבד נפלא. 

רק בסביבות 1943 חברו שוב אוניות מערכה לחוד החנית, וגם אז שימשו רק כפלטפורמה ארטילרית לחיפוי על כוחות חי"ר שכובשים איים. זו היתה שירת הברבור של כלי השיט העצומים, בעוד נושאות המטוסים מנשקות את הגביע. 

שייטת נושאות מטוסים אמריקאית, צילום: Wikimedia שייטת נושאות מטוסים אמריקאית | צילום: Wikimedia שייטת נושאות מטוסים אמריקאית, צילום: Wikimedia

נטרול ספינות המערכה אילץ את ארצות הברית להיכנס לקרב תמרון ימי מודרני. בכך איבדה יפן את היתרון הטקטי והאופרטיבי שלה. מהר מאוד התגייס מערך הייצור האמריקאי ופלט נושאות מטוסים במהירות - וגם שיא האיכות היפנית לא הצליח לעמוד בפני הכמות האמריקאית. 

להערכתי, יפן היתה יכולה להשיג הרבה יותר לו בחרה להתעלם מאוניות המערכה ולהשמיד אך ורק את הנכס הקריטי ביותר שהיה בפרל הארבור ברגע המתקפה: מצבורי הדלק העצומים שבקרבת הנמל. השמדתם, בשילוב הצבת מארבי צוללות בנתיבי אספקה עיקריים, היתה משבשת קשות את המערכת הלוגיסטית של ארצות הברית בזירה, וקונה ליפנים עוד זמן יקר לכיבושים או משא ומתן. 

מיכלי הדלק במעגן פרל הארבור, צילום: Wikimedia מיכלי הדלק במעגן פרל הארבור | צילום: Wikimedia מיכלי הדלק במעגן פרל הארבור, צילום: Wikimedia

בנוסף, מתקפה שכזו היתה כנראה גוררת פחות זעם ציבורי בארצות הברית, שכן היתה גובה מספר נפגעים נמוך ביחס להטבעת אוניות מאוישות. מי יודע, אולי הנשיא היה אפילו מסתפק באיזו מכה צבאית נקודתית כתגובה, בלי להישאב כלל למלחמה. בשורה התחתונה מתקפת פרל הארבור לא השיגה את מטרותיה והותירה צלקת טראומטית בלבה של ארצות הברית. מיליוני אנשים שילמו על כך בחייהם, והלקח המרכזי הוא להימנע מזלזול ביריב, לא משנה כמה טוב אנו בטוחים שאנו מכירים אותו. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

20 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

16.
טור מצוין, כרגיל, אך הרקע קצת לוקה
* יפן החלה לבנות אימפריה אזורית כבר בסוף המאה ה-19 (קוריאה). עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 הם כבר כבשו חלקים נכבדים גם מסין. * הקיסר לא מקבל החלטות ביפן. מי שקיבל החלטות הייתה הממשלה. * כפי שכבר נאמר - רוזוולט ראה רצה לסייע נגד מדינות הציר מתחילת מלחמת העולם. הייתה תנועה בדלנית חזקה בארה"ב והיא הגבילה אותו. אגב, אחד מדובריה הידועים של התנועה הבדלנית היה טייס מפורסם - צ'ארלס לינדנברג. מתקפת פרל הרבור יירטה בצורה אפקטיבית את התנועה הבדלנית... * מבחינת היפנים, המלחמה בארה"ב הייתה בלתי נמנעת, בגלל הפיליפינים - אז טריטוריה אמריקאית - מקור חשוב לחומרי גלם לניהול מלחמה (נדמה לי גומי). היפנים עמדו לכבוש טריטוריה אמריקאית בכל מקרה!!!!! הרעיון של ימאמוטו היה להרוויח מספיק זמן כדי שיפן תבסס את האימפריה, בתקווה שהאמריקאים יתייאשו מהמרחק. בשום שלב הוא לא חשב שיפן מסוגלת לנצח את ארה"ב במלחמה כוללת.
אלי  |  12.12.21
לכל התגובות