מריל סטריפ בסרט אל תסתכלו למעלה | צילום: NETFLIX
העולם נחרב, אז צוחקים: סרט האסונות החדש של נטפליקס
מנהיגות שתתעסק באיום קרב רק אם זה יקדם אותה בדעת הקהל וציבור שמפנה עורף למדענים? נשמע מוכר. "אל תסתכלו למעלה", הקומדיה החדשה ועתירת הכוכבים של נטפליקס, מצטרפת לשורה ארוכה של סרטי אסונות הוליוודיים. העובדה שהיא מצחיקה יותר מקודמותיה היא זו שמפחידה באמת
הסרט הזה הוא כמובן משל. ב״אל תסתכלו למעלה״ של אדם מקיי, זוכה האוסקר על ״מכונת הכסף״, לא נאמרות אף פעם המילים ״משבר האקלים״, אבל הוא בוודאי מתכוון אליהן. במקום זאת הסרט עוסק במטאור ענק, ובשני אסטרונומים שמגלים שהוא עומד ליפול מהשמים ולהחריב את כדור הארץ — אבל אף אחד לא מוכן להקשיב להם. התסריט נכתב לפני הקורונה, וההפקה, שהיתה אמורה להתחיל באפריל 2020, נדחתה לנובמבר בגלל המגפה והסגרים.
בזמן הזה הצוות גילה שבכל פעם שמישהו בטלוויזיה מעדיף להתעלם ממה שאומרים הרופאים והמדענים ומעדיף לעשות למציאות ספין פוליטי, זה מתחיל להישמע כמו דפים מהתסריט שהם אמורים להתחיל לצלם. אז ״אל תסתכלו למעלה״ הוא גם משל על הקורונה, שניבא את בואה.
ואולי זה סתם סרט על סלע ענק בדרכו לכדור הארץ, על הנשיאה שתקדם בסדר העדיפויות את הטיפול באסון הקרב — רק אם זה יעזור לה בסקרים, על תקשורת שלעולם לא תטרח לדבר על הקטסטרופה המתקרבת באופן רציני, על איש העסקים שדווקא חושב שמדובר באירוע עם פוטנציאל רווח משמעותי עבורו ועל האנשים שיתעלמו מהממצאים ושמעדיפים לעשות את המחקר של עצמם — ולא יקשיבו לתחזית של שני מדענים.
״אל תסתכלו למעלה״ — הפקת הענק גדושת הכוכבים של נטפליקס שמוצגת כעת בבתי הקולנוע — הוא לא הסרט הראשון שהופך את סוף העולם לבדיחה שחורה. קשה להתחמק מכך שמקיי מנסה ליצור את ה״דוקטור סטריינג׳לאב״ של דורנו. ב־1964 סטנלי קובריק הפך את המלחמה הקרה ואת המתיחות האטומית בין בריה"מ וארה"ב לקומדיה שחורה גאונית, עם פיטר סלרס בתפקיד משולש, שמציג את הטירוף בחדר המצב של הבית הלבן, שמתנהג יותר כמו גן ילדים, ואת השיגעון של קציני הצבא האמריקאים, שעשויים להביא את העולם לשואה גרעינית.
ב־1996 טים ברטון ביים את ״הפלישה ממאדים״ עם כוונות סאטיריות דומות: איך מוקדי הכוח וההשפעה — בעיקר הפוליטיקה והתקשורת — מפסיקים לתפקד ברגע שיש מצב חירום שמסכן את עתידו של כוכב הלכת כולו. בקומדיות השחורות האלה, שבהן כולם הופכים לקריקטורה, נחשפת המציאות המדאיגה מכך שמנגנוני השליטה והפיקוח שאמורים להגן על העולם, מונעים גם הם, בסופו של דבר, על ידי אינטרסים אישיים קטנוניים, ולא מתוך דאגה כנה לרווחת האזרחים.
אם הרעיון הזה, על כוכב שביט שדוהר לכיוון כדור הארץ עם פוטנציאל הרס עצום, נשמע מוכר, זה כי ב־1998 יצאו שני סרטים בדיוק בנושא הזה. סרטו החדש של מקיי נראה לרגעים כמו רימייק קומי ל״פגיעה קטלנית״, המספר סיפור כמעט זהה, אבל ברצינות תהומית.
נקודה למחשבה: את נשיא ארה״ב ב״פגיעה קטלנית״ גילם מורגן פרימן, עשר שנים לפני שהיה לאמריקה נשיא שחור; ב״אל תסתכלו למעלה״ מריל סטריפ מגלמת את נשיאת ארה”ב. האם גם כאן הנבואה תחזור ולארה״ב תהיה נשיאה בתוך עשר שנים? ואם כן, האם היא תהיה מעין טראמפ־אשה, כפי שמקיי מציע בסרטו: נשיאה אנוכית, שממנה את בנה הלא־יוצלח (ג׳ונה היל) לראש צוות הבית הלבן, שדואגת לתורמיה ולא לאזרחיה, ושמפצירה בתומכיה להתעלם מנתוני המדענים ופשוט לא להסתכל למעלה? כי אם לא רואים את כוכב השביט הדוהר לכיווננו, הוא פשוט לא שם.
לצד ״פגיעה קטלנית״ יצא ב־1998 גם ״ארמגדון״ של מייקל ביי, שגם בו כדור הארץ היה תחת איום מטאור. ולצד ״הפלישה ממאדים״ יצא ״היום השלישי״ של רולנד אמריש, שעסק גם הוא בפלישה של חייזרים. אלה היו שנות התשעים, שבהם נדמה שהקולנוע מנסה להחריב את העולם, ובייחוד את סימני ההיכר שלו: מגדל אייפל נהרס ב״ארמגדון״, האמפייר סטייט בילדינג קרס ב״היום השלישי״, רוב ניו יורק נחרבה ב״פגיעה קטלנית״, הר ראשמור עבר מייקאובר ב״הפלישה ממאדים״, ובכולם הושמד הבית הלבן. סרטי האסונות האלה — שלעתים נראו כיצירות שנתנו השראה לטרוריסטים של מתקפת 11 בספטמבר — חיפשו הירואיזם הוליוודי קלאסי, הקאובואים שיקריבו את חייהם להצלת העולם, אבל עסקו כולם בתחושה הפסימית שלעולם הזה לא נשאר עוד הרבה זמן לשרוד.
באותה תקופה איש לא ראה בסרטים האלה משל לקטסטרופה אקלימית, אלא למין תחושה פוסט־מודרנית צינית של ייאוש כללי ותחושת חוסר תוחלת. העולם הזה מיצה את עצמו. מי שביטא את התחושה הזאת באופן המעיק ביותר היה לארס פון טרייר ב״מלנכוליה״ (2011), שבו כוכב לכת פוגע בכדור הארץ כסוג של התאבדות המונית של עולם השרוי בדיכאון, או פינאלה עולמי בקנה מידה תנ״כי, בדומה ל"When Worlds Collide", סרט האסונות מ־1951, ששימש השראה ללא מעט מהסרטים המוזכרים כאן.
בהשוואה לסרטי האסונות של שנות התשעים, ״אל תסתכלו למעלה״ מעט נבון יותר, כי הוא מציג את האסון כאירוע שאינו מחויב המציאות, אם רק מנגנוני הפיקוח היו מתפקדים. מקיי, שעסק בכלכלה ב״מכונת הכסף״ ובבית הלבן ב״סגן הנשיא״, הפך למומחה בתיאור ההשחתה של מוקדי כוח שמפקירים את המשמרת שלהם. ואולי לכן, להבדיל מפנטזיות ההרס של שנות התשעים, הסרט שלו מצליח להיות מצחיק יותר, אבל גם מפחיד הרבה יותר.
* * *
כוכבים נגד מטאורים
הקומדיה של אדם מקיי על הרס כדור הארץ מצחיקה ומהנה מאוד. אם לא היתה נגררת על פני שעתיים וחצי, זה היה רק מועיל לה, וגם לנו
אדם מקיי יצר סרט מצחיק ומהנה — מאוד — על נושא שלא ייתן לכם לישון אחרי שתצאו מאולם הקולנוע, והוא קיבץ אליו את כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בעולם. אבל כוחו של מקיי מתגלה גם כחולשתו. היכולת שלו לקבץ כוכבים ותקציבים (תודה לנטפליקס ולכיסיה העמוקים) הופכת את ״אל תסכלו למעלה״ למפלצת שנמשכת כמעט שעתיים וחצי. מקיי, בוגר צוות הכותבים של ״סאטרדיי נייט לייב״, כתב תסריט שהוא ביסודו מערכון סאטירי על התקשורת והפוליטיקה, שאפשר היה לצמצם למערכון של חמש דקות (או שני מערכונים: אחד באולפן הטלוויזיה ואחד בבית הלבן). ״דוקטור סטריינג׳לאב״ של קובריק, מושא ההשראה הברור של מקיי, נמשך 94 דקות מושלמות. 51 הדקות העודפות של ״אל תסתכלו למעלה״ מקטינות את הסרט ולא מגדילות: הן מדללות את כמות הבדיחות פר דקה, וחושפות לא מעט נקודות תורפה תסריטאיות לגבי העולם שמקיי מנסה לברוא ולהרוס.
צמצום משמעותי של אורך הסרט היה עוזר לאחיזת העיניים והיה עשוי להפוך את ״אל תסתכלו למעלה״ לאחת הסאטירות הגדולות של הוליווד. ב־145 דקות אנחנו מקבלים סרט מהנה ומושקע, שמזכיר שכל המוסיף גורע. אבל הסצנות שאחרי הקרדיטים מצחיקות.