למה עידן עופר מוכן לפתע להקריב את בזן ומה הקשר לים המלח

כמעט היה מרגש לשמוע שגם עידן עופר מוטרד מהזיהום החמור שבזן יוצרת לתושבי חיפה והסביבה. מוטרד עד כדי כך שהוא תומך במתווה לפינוי המפעלים המזהמים מהמפרץ. מדובר בלא פחות מיום חג לכדור הארץ ולאנשי איכות הסביבה, אם ההבנה שהכליה המתקרבת חלחלה אפילו אל עופר, איש העסקים הקשוח שכבר שנים לוגם שייק דלקים פוסיליים בהנאה מדי בוקר ומסרב לכל שינוי בדיאטה.

הרי עופר היה זה שלא ויתר מעולם על הזכות של מפעליו לזהם במפרץ, ובכלל. הוא ועושי דברו בראש החברה לישראל שבו והסבירו לנו שבזן היא חיונית דווקא במיקום הזה, שפליטות המזהמים שלה מנוטרות היטב ואינן גורמות נזק גדול יותר משל המכוניות בכביש למשל, שבעלי אינטרסים דוחפים ללבות את האש נגד החברה, שבזן מעסיקה אלפי עובדים באופן ישיר ועקיף והם יהיו מובטלים בלעדיה, ששיעור הסרטן החריג באזור לא באמת חריג ובכל מקרה לא קשור לחברה בשום אופן. החברה לישראל של עופר הפיקה טיעונים יצירתיים לא פחות משהפיקה תזקיקי נפט, ובלבד שלא יגעו לו בעסק שמשגשג לחופי הים התיכון.

עידן עופר על רקע מפעלי ים המלח | צילום: עמית שאבי, סין פרג'

ובזן, צריך להזכיר, אינה סתם מפעל רע לסביבה. כחלק מה”גרין ווש” שלה היא אולי מממנת את בית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן, אבל בו בזמן היא דורגה בראש רשימת המפעלים המזהמים שפרסם לפני חודשיים המשרד לאיכות הסביבה. לצדה מככבות בעשירייה הפותחת גם רותם אמפרט, כרמל אוליפינים, גדיב, מפעלי ים המלח ומגנזיום ים המלח - כולן חלק מקבוצת החברה לישראל של עופר.

לשמור על הנתח הגדול

אז אולי המהפך של עופר הגיע משום שבגיל 66 נמאס לו לככב ברשימות הללו. ואולי בראייה עסקית קרה הבין שגורל המפרץ כבר נגזר, ושהאווירה הציבורית ממילא לא תאפשר לעסק למשוך עוד שנים ארוכות, ושבכל מקרה יזכה בפיצוי עתק - כך שאין לו סיבה להמשיך לנהל בעצימות גבוהה מאבק אבוד נגד פינוי המפרץ ולקצור בעיקר נזקים תדמיתיים. אולי. ממילא ועדת המנכ”לים לפינוי מפרץ חיפה לא ממהרת והמהלך רחוק מלצאת לפועל, כך שלשנות גישה לא גורם שום נזק מיידי.

אבל בהחלט ייתכן שצריך להציע התבוננות אחרת במהפך: עידן עופר אומר בזן, אבל חושב כיל. בזן במקרה כזה אינה יותר מליטרת בשר שבעלי החברה לישראל משליך אל הממשלה כדי לשמור לעצמו את הנתח הגדול באמת של כיל ומפעלי ים המלח. 

הזיכיון של כיל לכרייה בים המלח מסתיים ב־2030. זה כמעט “מחר” במונחים של מפעל כריית מחצבים גלובלי, עם מכירות של 6.5 מיליארד דולר בשנה, ציוד במיליארדי שקלים וחוזים לעשרות שנים. גם מבחינת השווי אין מה להשוות. אחזקות החברה לישראל בכיל שוות 17.6 מיליארד שקל, בבזן בערך 650 מיליון שקל. כיל שווה לעופר עשרות מונים, אין לו שום עניין לוותר על הפרה החולבת שברבעון האחרון הניבה לו רווח שיא של 225 מיליון דולר (ברבעון!), והוא בטח לא רוצה לראות אותה יוצאת למכרז של המדינה – גם אם יש לו זכות סירוב ראשונה על כל הצעת מחיר.

מהפריזמה הזאת, עופר אולי מקריב את בזן ובוחר שלא לנהל בעניינה קרב מול הממשלה - כדי שיוכל להתייצב מול אותה ממשלה בעמדה נוחה יותר למשא ומתן על כיל. לכן עופר גם מקפיד לומר שהוא “מקווה שבעלי מניות אחרים יתמכו גם הם” במתווה הפינוי (כי עד היום הוא נודע בקשב שלו לעמדותיהם), ולכן המכירה של 9% ממניות החברה במחירי הפסד בחודש שעבר, ולכן האופציה שניתנה למוסדיים לרכוש ממנו עוד מניות. עופר כרגע מתרחק מבזן כאילו מדובר בעסק מזהם.

מפעלי בזן במפרץ חיפה | צילום: גיל נחושתן

מה המדינה צריכה

ראוי לברך על כך שבעל המניות הגדול במפעלים המזהמים במפרץ חיפה מבין שהוא צריך להיפטר מהן. אבל תהא הסיבה אשר תהא, מה שעופר עושה הוא עניינו, כמו גם המניע שמאחורי המהלכים שלו. קיומו של אזור מזוהם כזה בלב אוכלוסייה צפופה כבר אינו בן קיימא בעת הזאת. ואת מה שהאזרחים הבינו מזמן, כעת גם בעלי החברות מתחילים להפנים. 

מה שחשוב הוא הצד של המדינה בעניין הזה, והיא צריכה להיות עסוקה בדיוק במה שמעסיק את עופר: מה עושים עם כיל ומפעלי ים המלח. תום תקופת הזיכיון הוא הזדמנות פז מבחינתה לנהל מכרז חדש ולהתחיל להתמודד עם פיל הפוספטים הגדול שיושב בנחת בגובה שמתחת לפני הים.

זו הזדמנות מצוינת, למשל, לעשות סדר אחת ולתמיד בתמלוגים שכיל – או זו שתבוא במקומה – ישלמו על הזכות להשתמש באוצרות הטבע ששייכים לכולנו כדי להפיק רווחים. רק לפני חודש, למשל, חשפה ענת רואה ב”כלכליסט” שאפילו על השימוש במים קיבלו מפעלי ים המלח פטור ששוויו מוערך במיליארד וחצי שקל עד תום תקופת הזיכיון – וזה רק האחרון והצנוע בסדרה של פטורים או סתם התחמקויות מתשלום שחברות הקבוצה אימצו לאורך השנים.

מדובר בלא פחות מיום חג לכדור הארץ אם ההבנה שהכליה המתקרבת חלחלה אפילו אל עופר, איש העסקים הקשוח שכבר שנים לוגם שייק דלקים פוסיליים בהנאה מדי בוקר

ראשי החברה לישראל עשו קריירה ארוכה בניהול מאבקים נגד כמעט כל תמלוג שנדרשו לשלם לקופת האוצר. די להזכיר את תמלוגי העבר שכיל היתה מחויבת בהם אבל לא שילמה, גם לא אחרי שההתחמקות נחשפה וגם לא אחרי מחאה ציבורית גדולה. במקום להתנצל בפני האזרחים ולשלוח את היד לארנק, כיל העדיפה לנהל בוררות שהתארכה שנים, עד שבסיומה חויבה לשלם למדינה בדיעבד 1.2 מיליארד שקל. 

ואפשר להזכיר את חישובי הפחת היצירתיים שחשף אורי טל טנא ב”כלכליסט” בשנה שעברה, שאפשרו לכיל לחמוק מתשלום מס היתר שהטילה ועדת ששינסקי 2 על מכירות אשלג. אותה ועדה, אגב, שמסכת לחצים של אנשי החברה לישראל סייעה מלכתחילה לכווץ את המס שעליו המליצה. 

ואפשר להזכיר את האיומים בפיטורים המוניים שתיאלץ רותם אמפרט לבצע - אם לא להיסגר בכלל – אם לא יאושר לה לכרות פוספטים בשדה בריר ליד ערד. כוחה הכלכלי והפולטי העצום כמעסיקה גדולה היה ועודנו מבחינתה קרדום לחפור בו כאשר הדבר נדרש. 

בלי שוט ועם נחיתות תדמיתית

כל זה לא היה קורה בלי רוח המפקד עידן עופר, ובדיוק בזה המדינה צריכה לטפל. הרי אפילו עופר מבין שאנחנו קרבים לרגע המכריע. לכן המדינה צריכה שהזיכיון הבא לכרייה בים המלח יוענק בכפוף לחתימה על נוסחת מיסוי פשוטה וברורה וגלויה, כפי שראוי לעשות כשמדובר במשאבים ששייכים לכולנו. והיא יכולה להתעקש על הסדרה של מנגנון קנסות וענישה כלכלית במקרה שבעלת הזיכיון לא תעמוד בכללים המוסכמים. ומכיוון שהענקת הזיכיון היא כמו מתן רישיון להדפסת כסף, המדינה חייבת לנצל את ההזדמנות כדי לתקן את הנזק הסביבתי שנגרם לים המלח ולסביבה.

זו הזדמנות פז, כאמור, משום שהמדינה מגיעה למשא ומתן מעמדת כוח. שלא כמו מול יזמי הגז, שאיימו להשאיר את הגז בים והיה להם מנוף אנרגיה עצום, עופר והחברה לישראל תלויים ברצונה הטוב של המדינה, שהכוח בידיים שלה. כיל בלי ים המלח, שני הצדדים יודעים, שווה הרבה פחות. 

זו הזדמנות פז כי המדינה מגיעה למשא ומתן מעמדת כוח. שלא כמו מול יזמי הגז, שאיימו להשאיר את הגז בים, עופר והחברה לישראל תלויים ברצונה הטוב של המדינה

לא רק שלעופר אין את השוט האנרגטי שהיה ליצחק תשובה, הוא ממילא סובל מנחיתות בכל מה שקשור להלך הרוח הציבורי. וזה לא רק הזיהום. מבחינת הזיכרון הציבורי, אמרת משפחת עופר אמרת “שקשוקה”, אמרת הון-שלטון. פקידים קשובים לא ימהרו לחתום על זיכיון חדש לפני שיבדקו היטב שאינם חושפים את עצמם למתקפה ציבורית. 

עופר מודע לנקודת התורפה הזו. הורדת הפרופיל, המעבר ללונדון, צמצום המעורבות בעסקים המקומיים, הפילנתרופיה, מינוי מנכ”לים שאינם מעוררים אנטגוניזם ושומרים על שקט תעשייתי - וכעת בזן שהופכת במחי יד לכלי אין חפץ בו. אם כל אלה הם מהלכים טקטיים לצורך זכייה מחודשת בבוננזה הגדולה, גם המדינה צריכה להיות מודעת ולהכין טקטיקה משלה. אחרת הביקורת שתחטוף תהיה כבר אשמתה המוחלטת.