רעם גולדמן במסע מים אל ים |
כושר
צעד קטן, מסע גדול: מסע של אב ובנו
אין גיל מוקדם מדי לצאת לטיול מפרך. אילן גולדמן ובנו רעם בן ה-7 צעדו בתוך שלושה ימים 70 קילומטרים של מסע מים אל ים, בין צמחייה עבותה, נחלים קפואים ומפגש עם חיות בר. בחוויות יוצאת הדופן טמון הסוד של הצלחת מסע כזה עם ילדים
ביום ראשון שעבר, ברגעי דמדומים קסומים, עשינו רעם בני ואני את דרכנו במורדותיו הפראיים של נחל עמוד, כשאי שם מעלינו מתרחש מופע ראווה עצום של ציפורים נודדות. "הן נמצאות מעל הכנרת ועוד מעט גם אנחנו נהיה שם", הבטחתי לו בזמן שמבטו נדד מהופנט בין מערות ומחילות קדומות על השביל השחור שהשתרע מלפנים. ואכן זמן לא רב לאחר מכן, תחת טפטוף נעים וצונן, חצינו בזהירות את כביש 90 העמוס וצעדנו לצד מטעי הבננות של קיבוץ גינוסר. ההגעה הנכספת אל הכנרת היתה המטרה שהצבנו לעצמנו שלושה ימים קודם לכן, כשהזאטוט ואני התחלנו מסע אתגרי מ"ים אל ים" שנועד לציין את יום הולדתו השביעי.
קראו עוד בכלכליסט:
הנגיעה במי הכנרת באותו ערב יום ראשון היתה מרגשת מאין כמוה - עבור שנינו. מלבד העובדה שהמשפחה המתינה לנו עם שלטי "כל הכבוד", "יום הולדת שמח" ושלל הפתעות, מאחורינו היו יותר מ־70 קילומטרים של הליכה בנופיה הקסומים ביותר של הארץ, והם הורגשו היטב בכל צעד.
מי שמכיר את פרטי מסלול המסע המפורסם, יודע שביומו הראשון טיפסנו במעלה נחל כזיב, כשמבצר המונפורט משגיח ממעל; ביום השני העפלנו בעמל רב לפסגתו הגבוהה של הר מירון; וביום האחרון, תחת מטחי גשם קלים ומצצנים, דהרנו מטה בחלקיו השונים של נחל עמוד עד מקום המפגש שלו עם הכנרת.
בדרך שחינו לבדנו בנביעות קפואות וזחלנו אל תוך חללים ונקבות מים; חקרנו מערות, מבצרים וטחנות קמח עתיקות כאילו היינו ארכיאולוגים שיצאו למסע מחקר בעולם שלא הכירו; הצטלמנו תחת עצים נדירים שאותם לעתים דימינו לחיות ענק או ליצורי היערות מהסרט "שר הטבעות"; נתקלנו והתבוננו בדממה באינספור חיות בר סקרניות שניצלו את השקט היחסי שמביא אתו החורף, כדי לצאת ממחבואן. וזהו רק קצה הקרחון העצום ומרובה החוויות שזימן לנו מסלול "ים אל ים" כמעט בכל פינה.
"איזה כיף היה ללכת ככה במים", צהל בני אחרי שצעדנו במעבר המים שמחבר את שני חלקיו של נחל עמוד ונרטבנו לגמרי. "אני רוצה שוב", הכריז ובקשתו מולאה
ובחוויות גם בעצם טמון חלק נכבד מן הסוד שאיפשר לילד בן שבע לסיים מסלול מאתגר שכזה בקלות יחסית. הזאטוט אמנם טייל מנוסה שאת יום הולדתו השישי חגג בטיפוס לחרמון ("לטפס על הר מירון הרבה יותר קל", לדבריו), אך חלק לא מבוטל מן הקילומטרים שגמאנו במסע תובלו באמצעות חוויות אקראיות שנקרו בדרכנו או כאלו שיצרנו. ממטיילים הפכנו בעת הצורך לחוקרים של עולם חדש, לבלשי חיות שעוקבים אחר רחשי הטבע השונים - מחכים לראות איזה פלא או יצור ממתין לנו מעבר לפינה.
ברגעי טיפוס קשה ומאתגר, במקום להזכיר את הקושי, הסחנו את הדעת בשיחה מאלפת על תולעת הענק בסרט החדש "חולית". בכלל, היא היתה כוכבת המסע. בילינו שעות בשיחות על האורך העצום שלה (400 מטר, נטען בסרט), כמה דברים היא מסוגלת לבלוע בבת אחת, האם יש לה שיניים והאם היא מסוגלת ללעוס מתכת או לנצח לוויתן בקרב? כשטיפסנו לפסגת הר מירון, רעם תהה לפרקים האם היא יכולה כעת לזחול מתחתינו ולכרסם נתחים שלמים של סלע מן ההר. השהות בטבע והיעדרן של הסחות דעת, רוממו את עולם משחקי הדמיון לגבהים חדשים.
מפתח נוסף להצלחת המסע, וכזה שעשוי להישמע מאוד מפתיע, טמון בעובדה שכמעט שלא ביצענו הפסקות יזומות למנוחה ארוכה. אכן "עצרנו" פעמים רבות מספור בצידי הדרך כדי לחקור את הסובב, אך אלו היו לרוב שיטוטים בתנועה שאותם גם ניצלנו לשתייה ושליפת כריך. מניסיון עבר בטיולים, וגם מהעיסוק ארוך השנים בספורט, למדתי שלעיתים מעצירה ארוכה ומפנקת למעין פיקניק, קשה מאוד לחזור לתלם ההליכה. הגוף מתנמנם ברביצה ולוקח זמן רב להחזירו לעירנות מירבית.
אבל מה שאולי תרם יותר מכל היה העובדה שבחרנו שלא ללון באוהלים בשטח. יש שיאמרו שזה מוציא את העוקץ ממסע כמו זה מ"ים אל ים", אבל עבור ילד בן שבע השינה במקומו מסודרים מאפשרת התרעננות מלאה, מנטלית ופיזית, בין ימי הליכה מאתגרים. במקום באוהל צפוף יחד, את שעות אחר הצהריים והערב העברנו בביתה של בת זוגי המתגוררת קרוב לחלק העיקרי של המסלול. בני שיחק והשתולל ובשעות אלו שכח לגמרי מהמסע שלנו. ארוחת ערב עשירה ומיטה מפנקת יצרו ניתוק חיוני ומתבקש והמון ציפייה לשוב לשטח ביום שאחרי, רענן וקופצני כתמיד. כשמדובר בילדים,מיאוס פתאומי שנובע מתנאים קשים עשוי להיות האויב, והגיוון המתמיד בסביבה ובתנאים, חשוב מעין כמוהו.
הגשמים העדינים שליוו אותנו בחלקו התחתון של נחל עמוד, מרחק שעתיים בלבד מיעדנו, הגיעו בדיוק בזמן הנכון. חמש שעות של הליכה החלו לתת את אותותיהן, והטיפות הקרירות מילאו את ייעודן והפיחו בנו חיים חדשים. "איזה כיף היה ללכת ככה במים", צהל בני, אחרי שצעדנו בתוך מעבר המים שמחבר את שני חלקיו של נחל עמוד ונרטבנו לגמרי. "אני רוצה שוב פעם", הכריז ולבקשתו - בדיוק כך היה. וכשנעלינו ספוגות ועל פנינו חיוך רחב המשכנו מטה אל חלקו האחרון של המסלול, אל עבר הכנרת החמקמקה. מעלינו, הפציעה קשת בענן. "רק שלא ייגמר", חשבתי לעצמי. באותם רגעים, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.