היתרונות של כלכלת שירותים

אתמול (ג') פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את מאזן התשלומים של המשק ברבעון השלישי של השנה. המאזן, ובעיקר החשבון השוטף, הוא "חשבון המט"ח" של המשק הישראלי (משקי בית, חברות, גופים פיננסיים, בנק ישראל).

אם רוצים להבין מאין הגיע הייסוף הקיצוני של השקל אל מול הדולר והיורו, יש להסתכל תחילה על התנאים הבסיסיים שמסבירים את המגמה ארוכת הטווח בכלכלה הריאלית. התמונה שעולה ברורה: המשק הישראלי מייצא הרבה יותר ממה שהוא מייבא. כך היה גם ברבעון שעבר (יולי עד ספטמבר) אלא שהפעם נשברו שני שיאים היסטוריים. שיא אחד הוא בחשבון השירותים (הפער בין יצוא ליבוא שירותים) שחצה לראשונה את ה־10 מיליארד דולר (לפני שנתיים העודף היה כ־5.5 מיליארד דולר). הסיבה העיקרית לכך היא זינוק חד ביצוא השירותים שחצה לראשונה את ה־18 מיליארד דולר, בהובלת ההייטק כמובן (כ־80%). השיא השני הוא בחשבון הסחורות, וכאן המצב הפוך. המשק מייבא יותר סחורות משהוא מייצא והגירעון הוא 7.7 מיליארד דולר (ללא יהלומים, אוניות ומטוסים). הסיבה לכך היא זינוק חד ביבוא הסחורות (לרבות דלקים ומוצרי צריכה אחרי תקופה של סגרים). מאז תחילת הקורונה יצוא הסחורות גדל ב־8% לעומת עלייה של 38% ביבוא הסחורות.

שאטרסטוק

מה שמסתמן בשנים האחרונות וקיבל משנה תוקף בעידן הקורונה הוא שכלכלת ישראל מתגבשת כ"כלכלת שירותים", כאשר יצוא השירותים הוא מנוע מרכזי של המשק. למעשה, כבר יותר משנה שרוב היצוא של ישראל הוא יצוא של שירותים (יותר מ־50%). וזה לאו דווקא דבר רע. לפי מחקר של קרן המטבע לכלכלות שירותים יש יתרונות רבים על פני כלכלות סחורות. בין השאר, כלכלות אלו מאופיינות בצמיחה לנפש גבוהה יותר, שכר גבוה יותר, שוויוניות מגדרית גדולה וצדק חלוקתי גבוה יותר. ובשנתיים האחרונות גילינו שכלכלות אלה פחות נפגעות ממגפות עולמיות שמחייבות סגרים וסגירת גבולות.