ילדים גולשים באינטרנט בשכונת מצוקה בניירובי, קניה | צילום: AP
אחד בשביל כולם: רק לשני שליש מאזרחי העולם יש גישה לאינטרנט - וזה חייב להשתנות
הבוסט בביקוש לחיבור לאינטרנט בזמן המגפה מדגיש את הצורך לעשות ככל האפשר על מנת להביא את הרשת ליותר משליש מאוכלוסיית העולם, שלא נהנה ממנה כיום. וחשוב לא פחות מכך שזה ייעשה בהדרגה ובחוכמה
נכון, האינטרנט הוא מקום איום ונורא. אסופה של אתרים מבזבזי זמן, חשבונות מזויפים, ספאם, מתקפות האקרים, NSO, קבוצות ווטסאפ של הגן והרבה הרבה פורנו. לפעמים פשוט מתחשק לשפוך על כל העסק מכל דלק, להשליך גפרור ולהתרחק בהילוך איטי, בשעה שכל העסק מתפוצץ מאחורינו. במידה רבה, אלה צרות של עולם ראשון, פריבילגיה של אנשים שלוקחים כבר כמובן מאליו את כל ההטבות והתועלות היומיומיות, גדולות וקטנות, גלויות וסמויות, שהם מקבלים בזכות העולם המקוון והמחובר תדמידית שבו אנו חיים. פריבילגיה שאנו לוקחים כמובנת מאליה, כזכות יסוד שמוקנת לנו כאזרחי העולם, אך כזו שמיליארדי אנשים לא נהנים ממנה לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין.
קראו עוד בכלכליסט:
לפי דו"ח של איגוד הטלקום העולמי (ITU), שהתפרסם בסוף נובמבר, כ-37% מאוכלוסיית העולם – 2.9 מיליארד איש – מעולם לא עשו שימוש באינטרנט. 96% מהם גרים במדינות מתפתחות. מבין ה-4.9 מיליארד שכן עשו שימוש כלשהו ברשת, יש מאות מיליונים שנהנים רק מגישה לא רציפה לאינטרנט, כיוון שהם חולקים מכשירים עם אנשים אחרים, או שמהירות הגלישה שלהם מגבילה את התועלות שהם יכולים להפיק מגלישה ברשת.
בתקופה שבה אנחנו חיים, החשיבות של גישה רציפה ואמינה לרשת יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. גישה לרשת משמעה גישה למידע קריטי על מוקדי התפרצות, הנחיות רשויות ומידע על חיסונים (וכן, גם הרבה פייק ניוז ומיסאינפורמציה). היא מאפשרת לצמצם חיכוך יומיומי עם אנשים אחרים באמצעות כלי תקשורת בין-אישית חלופיים וגישה לשירותים מקוונים שונים, וכך להפחית את הסיכון להדבקות והפצת נגיף הקורונה. במקרים מסוימים היא גם כלי עבודה, בתקופה שבה היכולת לצאת לעבוד כרגיל נפגעת או משובשת. כל אלה רלוונטיים במיוחד במדינות מתפתחות, בהן התפוצה של החיסונים נמוכה יחסית למדינות מערביות והאיום של המגפה מוחשי יותר.
באופן לא מפתיע, מספר האנשים עם גישה לרשת גדל בין 2019 ל-2021 ב-17% - תוספת של 782 מיליון איש. "סגרים נרחבים וסגירת בתי ספר, לצד הצורך של אנשים בגישה לחדשות, שירותי ממשל, עדכוני בריאות, מסחר מקוון ובנקאות מקוונת תרמו ל'בוסט חיבוריות הקורונה'", אמרו ב-ITU. אבל הבוסט הזה, על כל הגורמים שהביאו לו, רק מדגיש את הנחיתות שממנה סובלים 2.9 מיליארד האיש שלא נהנים מגישה לרשת – חלק ניכר מהם במדינות מתפתחות, שם רק ל-57% מהאוכלוסייה יש גישה לרשת, ובפרט במדינות ברמת ההתפתחות הנמוכה ביותר (LDCs), שם רק 27% מהאוכלוסיה מחוברת.
נחיתות זו מודגשת מעצם העובדה שאוכלוסיות מוחלשות נמצאות פעמים רבות בצד הלא נכון של הפער הדיגיטלי. למשל, נשים. בעולם המערבי, שם מעמד הנשים טוב יחסית לאזורים אחרים, אין פער דיגיטלי מהותי בין גברים לנשים: בארצות הברית, לדוגמה, 79% מהנשים ו-78% מהגברים נהנים מגישה לרשת, באירופה 83% מהנשים לעומת 87% מהגברים, ובכלל המדינות המפותחות מדובר על 88% מהנשים ו-89% מהגברים.
מנגד, במדינות מתפתחות יש פער דיגיטלי מהותי עם 50% מהנשים עם גישה לרשת לעומת 57% מהגברים ובמדינות ברמת ההתפתחות הנמוכה ביותר (LDCs) מדובר על 19% נשים לעומת 31% גברים עם גישה לרשת. במדינות ערביות, מדובר על 68% מהגברים לעומת 56% מהנשים. בעבור נשים במיוחד, גישה לרשת משמעה לא רק גישה למידע ושירותים חיוניים, אלא גם הזדמנות לפתח פעילות עסקית שניתן לבצע גם כשאין אפשרות לצאת לעבודה רגילה מחוץ לבית – מצב שבו נשים רבות מוצאות בו את עצמן לאחר הלידה. הפער הדיגיטלי כאן פוגע באופן לא יחסי בנשים במדינות מתפתחות - כלומר, באוכלוסייה מוחלשת שהיא חלק מאוכלוסייה מוחלשת גדולה יותר.
תושבי ערים ואזורים אורבניים, על פי רוב, נהנים מגישה רחבה יותר למשאבים מאשר תושבי אזורים כפריים. חיבור לרשת יכול לצמצם פער משאבים זה, גם אם לא לסגור אותו לחלוטין, אבל שוב, ניכר פער דיגיטלי מהותי לרעת מי שנפגע ממנו יותר מכל. 76% מתושבי האזורים האורבניים בעולם נהנים מגישה לרשת, לעומת 39% מתושבי אזורים כפריים. ושוב, בשעה שבמדינות מפותחות אין כמעט פער (89% לערים, 85% לכפרים), במדינות מתפתחות כבר נפער פער משמעותי של 72% לעומת 34%, ובמדינות LDC הוא עומד על 47% לעומת 13%.
מדינות מתפתחות, ובפרט נשים במדינות אלה, זקוקות לחיבור לרשת יותר מתושבי אזורים מפותחים יותר, שנהנים מרשתות הגנה מגוונות ויציבות יותר, אך באופן לא מפתיע דווקא שם הפער הדיגיטלי הוא הרחב ביותר. הבוסט שנרשם בביקוש לחיבור לאינטרנט בזמן מגפת הקורונה רק מדגיש את הצורך לעשות ככל האפשר על מנת להביא את הרשת ליותר משליש מאוכלוסיית העולם שלא נהנה ממנה כיום באמצעות פריסה של תשתיות רשת קרקעיות ואטמוספריות, והנגשה של מכשירים זולים עם חיבוריות לרשת. אלה פתרונות קיימים ומיושמים, והאתגר הוא להאיץ את הפריסה שלהם לקנה מידה גדול הרבה יותר.
אבל - ויש כאן אבל גדול - אי אפשר להביא את הרשת לאנשים שמעולם לא נתקלו בה קודם רק באמצעים טכניים של תשתיות תקשורת ומכשירים. כשרשת האינטרנט נכנסת לפעילות רחבה בקרב אוכלוסייה בתולית יחסית, התוצאות יכולות להיות הרות אסון; אסון אנושי אמיתי, לא מטאפורי. מיאנמר היא מקרה קלאסי, בו כניסה מהירה ורחבה של הרשת, באדיבות שירותים חינמיים שסיפקה מטא (לשעבר פייסבוק), נקשרה להסתה ארסית וקטלנית נגד בני הרוהינגה במדינה, שהסתיימה בג'נוסייד מהמחרידים של המאה ה-21. מקרה זה עומד במרכזה של תביעת ענק שהגישו פליטים בני רוהינגה נגד ענקית הטכנולוגיה.
כל הרעות החולות של הרשת שהוזכרו לעיל מסוכנות במיוחד בקרב משתמשים נטולי אוריינות דיגיטלית. אלה חשופים יותר לשקרים, לפייק ניוז, להונאה ולהסתה. הם עדיין לא פיתחו את מנגנוני הספקנות והביקורת שיש למשתמשים מנוסים יותר (גם אם לא בצורה רחבה מספיק). חשוב להביא את הרשת מהר לכמה שיותר אנשים, אך חשוב לא פחות לעשות זאת בצורה חכמה, בליווי הדרכות וכלים מתאימים שיספקו לגולשים חסרי ניסיון את היכולת להתמודד עם הסכנות השונות שטמונות בה. אחרת, הנזקים שיגרמו מהחיבור לרשת יהיו גדולים מהתועלות הרבות והחשובות שלה.