מוסף שבועי 30.3.17 מאון להון עידן גרינבאום ראש מועצה אזורית עמק ה ירדן | צילום: עמית שעל
הסוף למסע ההשמצה: "זדון ובלי סטנדרטים של סבירות"
ביהמ”ש פסק כי חיים חליוה, בעל המקומון “כוכב הצפון”, פרסם על יריבו הפוליטי עידן גרינבאום, ראש מועצת עמק הירדן, פרסומים מופרכים מתוך כוונה זדונית לפגוע בו. הגנותיו נדחו והוא חויב בכפל פיצוי על לשון הרע בזדון
ראש מועצה בצפון שנוהג כבריון ועבריין ובמסע נקמה אישי מחליט עם כניסתו לתפקיד לבטל את ההתקשרות עם אגודת המים המקומית ויוצא למכרז תפור שבו נבחר ספק אחר שגורם לבעיות מים וביוב קשות.
וכל זאת מטעמים של סגירת חשבון משפחתי בן יותר מ־30 שנה בשמו של אביו המנוח שחלה ומת בעקבות פיטוריו מאגודת המים לאחר שהלשין על התנהלותה לרשויות המס.
קראו עוד בכלכליסט:
הסיפור הזה נשמע דמיוני גם במונחים של התרבות השלטונית הקלוקלת ברשויות המקומיות בישראל, אך הוא פורסם בדיוק כך במקומון המופץ באזור הצפון בינואר 2018 ועורר הדים רבים. הבעיה: מדובר בבדיה מוחלטת, פרי דמיונו של הכותב, עורך ובעלי המקומון, שהוא בעצמו היה יריב פוליטי שהתמודד בעבר על ראשות אותה מועצה - והפסיד.
בשבוע שעבר יצאה האמת לאור בפסק דין מטלטל של בית משפט השלום בנצרת שניתן בתביעת לשון הרע שהגיש ראש המועצה האזורית עמק הירדן עידן גרינבאום (עיתונאי בעברו, ובין השאר סגן עורכת “כלכליסט” לפני עשור) נגד חיים חליוה, יו"ר ועד היישוב פוריה עילית שמשמש גם כבעלים, עורך וכותב של המקומון "כוכב הצפון". השופטת רגד זועבי פסקה כי כל העובדות שפרסם הנתבע לא הוכחו כאמת, שהמסקנות והפרשנויות שנגזרו מהן מופרכות, והפרסום נעשה בכוונה זדונית כדי לפגוע בגרינבאום ולהשפילו. לגרינבאום נפסק פיצוי של 100 אלף שקל. פיצוי מקסימלי ללא הוכחת נזק הוא 50 אלף שקל, וכאשר יש כוונה לפגוע ניתן להורות על כפל פיצוי – וכך הורתה השופטת. זאת בתוספת 30 אלף שקל שכר טרחה והוצאות.
גרינבאום נבחר לראשונה לראשות המועצה האזורית עמק הירדן ב־2016 לאחר שגבר על כמה מועמדים, ובהם חליוה. כעבור כשנתיים פרסם חליוה במקומון שהוא מפיץ כתבה בת שלושה עמודים שכותרתה "חיים חליוה: המדריך המלא לחיסול חשבונות", שם הוצג הסיפור שתואר למעלה.
בתביעה שהגיש גרינבאום נגד חליוה, באמצעות עו"ד שלומי וינברג, הוא טוען כי הוא תואר בכתבה כ"עבריין פלילי העושה שימוש לרעה בכוח המשרה", כ"בריון ציבורי שלוח רסן המנצל את מעמדו לרעה", וכ"מחסל חשבונות מטעמים אישיים, כשקרן וכבריון מאיים". כל אלה, לדבריו, פגעו בשמו הטוב ובתפקידו הציבורי וגרמו לו ולמשפחתו צער רב, עת הכפישו את זיכרון אביו. בכתב ההגנה טען חליוה כי העובדות שהוצגו בכתבה הן "אמת לאמיתה", הדעות שהציג סבירות ובפרסום היה עניין ציבורי.
השופטת ציינה כי הדברים שיוחסו לגרינבאום "עלולים לפגוע פגיעה ניכרת בשמו הטוב ובדימויו כבעל יושר מוסרי, כן עלולים להשפילו, לבזותו ולפגוע במשרתו", שכן מדובר ב"מעשים קיצוניים ופסולים מבחינה נורמטיבית, שאינם ראויים לנושא משרה ציבורית".
השופטת בחנה את הגנת ה"אמת בפרסום" שהעלה חליוה, שטען כי התבסס על כמה מקורות שונים הקשורים לאגודת המים, העיקרי שבהם הוא מנכ"ל אגודת המים דאז, שלטענת חליוה היה מי שפיטר את האב ואישר בפניו את המידע. אלא שבמהלך עדותו במשפט הציג העד סתירות רבות, התברר שהוא אינו בקיא בעובדות, לא באמת סיפק לחליוה מידע לביסוס הטענות, ולמעשה התברר כי הסיפור כלל לא נכון - היות שהוא בכלל לא היה המנכ"ל באותה עת ולא היתה לו סמכות לפטר. עדותו לגבי ההלשנה והפיטורין, ציינה השופטת, "אינה מבוססת על עובדת או ראיות מהימנות, אלא מדובר בעדות ספקולטיבית המבוססת על השערות גרידא". בנוסף לכך הוא העיד על נסיבות אחרות שגרמו למחלת האב.
גם תצהירים ועדויות של מקורות נוספים באגודת המים שעליהם התבסס הפרסום העלו כי הם עצמם מכירים את הדברים רק "מפי השמועה", וכ"רכילות" וחלקם אף סתרו לגמרי את הדברים.
השופטת קיבלה את עדות גרינבאום, שנתמכה בעדים נוספים - ובהם האדם שבאמת הלשין לרשות המסים ופוטר - ובראיות שאיתר בארכיון קיבוץ אפיקים, שמהם עלה כי אביו לא היה בכלל קשור לסיפור ההלשנה וגם לא פוטר, אלא הפסיק לעבוד באגודה על רקע מצבו הבריאותי. זה הספיק לשופטת כדי לקבוע כי "כל המפורסם בכתבה על אודות אבי התובע ז"ל רחוק כרחוק מזרח ממערב מהמציאות".
השופטת בחנה גם את הטענות שעלו בפרסום בנוגע להפסקת ההתקשרות עם אגודת המים והיציאה למכרז וקבעה כי חליוה "לא הרים את נטל ההוכחה" משנמצא כי ההליך היה תקין. בנוסף קבעה כי הטענות לפיהן השירות של אגודת המים היה נטול תקלות הוא לא מדויק וכי חליוה גם לא הצליח להוכיח את הפרסום שלפיו גרינבאום שיקר לכאורה לתושבים כשהכריז שהמכרז יביא לחיסכון בתקציב.
מסקנת השופטת היתה ברורה: "לאחר עיון בטענות הנתבעים והראיות שהוגשו מטעמם, כמו גם שמיעת העדויות מטעמם, נחה דעתי כי לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל העומד לפתחם להוכחת אמיתות הפרסום". לדבריה, לאחר שהוכח כי כל "סיפור הנקמה" שתואר בכתבה "רחוק מהמציאות", אזי "נשמטת הקרקע מתחת לכל המעשים והתכונות המיוחסים לתובע, אשר מבוססים על עובדות אלה".
השופטת קבעה עוד כי לחליוה לא עומדת "הגנת תום הלב" ו"הגנת העיתונאות האחראית" משום שלא ערך תחקיר רציני, לא סמך על מקורות מהימנים ואף לא עמדו בפניו די ראיות בטרם הפרסום.
בנוסף, נקבע בפסק הדין שהפרסום לא היה סביר ולא מידתי. "דברי הפרסום מציגים סיפור דיבתי מרושע שתכליתו להבליט תכונות ומעשים חמורים אודות התובע", קבעה השופטת והוסיפה שהדברים המיוחסים לגרינבאום בכתבה "בוטים וגסים ומנוסחים בלשון משתלחת וחריפה החורגת מגדר הסביר".
עוד קבעה השופטת שגם בכתבת המשך שפרסם חליוה ולאחר שדיבר עם גורם שגרינבאום הפנה אליו, ושממקור ראשון סתר את הדברים, כתב חליוה כי דברי מקורותיו בכתבה הראשונה אוששו. היא מציינת גם מקרה הזוי שמעיד על חוסר תום ליבו והתרשלותו של חליוה, כאשר לצורך הכתבה השנייה ניסה לפנות למקור נוסף שנאמר לו כי בידו מידע שעשוי להפריך את אמיתות הטענות בדבר ההלשנה והפיטורין. אלא שחליוה בכלל התקשר לאדם אחר בעל שם דומה שאינו קשור כלל לפרשה, שאמר לו כי אין לו כל מסמכים להפרכת הטענות.
השופטת ציינה עוד כי חליוה למעשה העביר את נטל "עבודת התחקיר" הנדרשת להפרכת העובדות המכפישות אל כתפיו של גרינבאום, במקום לעשות זאת בעצמו ולוודא את אמיתות הפרסום. בנוסף, תגובתו של גרינבאום פורסמה באופן חלקי וחליוה סירב לפרסם כל תיקון או התנצלות.
בסיכום פסק הדין נקבע כי התנהלותו של חליוה, שבינו לבין גרינבאום "מאבק פוליטי מובהק", לפני הפרסום ולאחריו, מראה כי "היתה לו כוונה זדונית לפגוע בתובע ולהשפילו בעיני הבריות... הפרסום עצמו אינו עומד בסטנדרטים של סבירות והוגנות, ותוכנו פוגעני מאוד".