קצא"א שמה רגל בדלת, בג"ץ יצטרך להכריע אם זה חוקי

מחר (ה') ידון בג”ץ בראשות נשיאת ביהמ”ש העליון אסתר חיות בעתירה החשובה של ארגוני הסביבה נגד הסכם קצא"א, שבמסגרתו מיכליות עמוסות נפט צפויות לפקוד בכמות הולכת וגוברת את נמל אילת, ממש בצמידות לשמורת האלמוגים הייחודית, וגם את נמל אשקלון, בסמיכות למתקני ההתפלה של ישראל שאחראים ל־80% ממי השתייה בארץ. 

ארגוני הסביבה בראשות החברה להגנת הטבע מגיעים לדיון הזה מתוך עמדת חולשה, לאחר שהמדינה בחרה (שוב) לא להתעסק עם קצא"א. המדינה לא עשתה אפילו את המינימום המתבקש כדי להביע את מחויבותה להגנת הסביבה, כפי שניתן היה לצפות לאור הצהרותיה בוועידה בגלזגו ובכלל בכל הנוגע למאבק במשבר האקלים, נושא שרוב הממשלה והשרים אוהבים להתבטא לגביו.

המדינה נקטה בסחבת בת שמונה חודשים עד שהודיעה לבית המשפט שהיא אינה רואה כל צורך להתערב בהסכם ולבסוף העבירה את האחריות למשרד להגנת הסביבה בכובעו המנהלי. אבל אפילו גיבוי מינימלי למשרד לא היה שם, אלא רק ציון יבש של העובדה שהסמכות היא של המשרד.

כפי שנחשף בתחילת השבוע בכלכליסט, קצא"א לקחה צעד לאחור ותסתפק בינתיים במגבלת פקידת המיכליות שהטיל עליה המשרד להגנת הסביבה ועומדת על כ־10 מיכליות בשנה במקום 60 מיכליות כפי שדרשה. הטקטיקה של קצא"א היא לתת למשרד להגנת הסביבה לחשוב שניצח, ובינתיים להמשיך בעסקים.

השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ונשיאת העליון אסתר חיות | צילומים: אלכס קולומויסקי, יאיר שגיא

ואכן קצא"א הצליחה להכניס רגל בדלת, לקבע את ההסכם הבעייתי כעובדה מוגמרת. יש הסכם, הוא לא עומד להתבטל. אם עד היום נהגו שתי מיכליות בלבד בממוצע בשנה לפקוד את נמל אילת, כעת יכולה קצא"א להביא 10 מיכליות. 

אמנם קצא"א רצתה להביא 60 מיכליות בשנה, אבל כרגע ממילא אין הרבה ביקוש לשירות שהיא מציעה: מחירי הנפט גבוהים והם לא מייצרים בעת הזו תמריץ לאחסון נפט שנרכש בזול. בעוד חצי שנה או שנה כשישתנו הנסיבות וקצא"א תרצה להגדיל את היקף פקידת המיכליות באילת, כבר יהיה לה הרבה יותר קל לעשות זאת. 

תשובת המדינה המאכזבת מתחמקת מכל הסוגיות במחלוקת. לדוגמה, איך ייתכן שבתגובת המדינה לא נמצאה ולו מילה על מהות ההסכם עצמו והמדינה בחרה להסתתר מאחורי החיסיון של קצא”א? חיסיון שקצא”א עצמה כלל לא מעוניינת בו והודיעה לוועדת הפנים של הכנסת רק לפני כמה שבועות שהיא מוכנה שיוסר לאלתר.

מהות ההסכם נחשפה במסמך עמדה של האוצר שלפיו ההסכם הוא בעיקרו ל"שירותי אחסון נפט". רק העובדה שקצא"א הסתירה את מהות ההסכם הצדיקה בדיקה מקיפה מצד המדינה

מהות ההסכם נחשפה במסמך עמדה של משרד האוצר שכתב שההסכם הוא בעיקרו ל"שירותי אחסון נפט". אחסון לחברות סחר ולא שום "גשר יבשתי" בעל תועלת גיאו-פוליטית שמטרתו לעזור לאמירויות למכור את הנפט שלה לאירופה. ב”כלכליסט” נחשף בחודש שעבר שאין יתרונות משמעותיים ל”גשר היבשתי” שמציעה קצא”א לעומת מעבר של מיכליות נפט דרך תעלת סואץ והצינור סומד, והרווחים טמונים בעיקר באחסון הנפט. רק העובדה שקצא"א טשטשה והסתירה את מהות ההסכם הצדיקה בדיקה מקיפה מצד המדינה, ופעולות להסרת החיסיון שייתכן ומנוצל לרעה. אבל זה לא נעשה. עוד סוגיה מתבקשת שהמדינה מתעלמת ממנה לחלוטין, היא הבחירה המשונה של קצא”א להיעזר במתווכת גוזרת קופון, חברת MRLB שבבעלות חברה מהאמירויות ואנשי העסקים יונה פוגל ומלאכי אלפר (כיום מנכ”ל בזן).

נמל קצא"א באילת ומכלי האחסון שלו | צילום: יאיר שגיא

בנוסף, ב־26 עמודי תגובת המדינה לא נמצאה ולו שורה אחת שעוסקת בסיכונים לסביבה. גם אם הסיכונים לסביבה מצויים בסמכותו הבלעדית של המשרד להגנת הסביבה, האם זה לא מתבקש שהמדינה תכריז על החשיבות שהיא רואה בהפעלת סמכויות הפיקוח של המשרד? 

בג”ץ מאמץ יותר ויותר גישה שמרנית שאינה ממהרת להתערב בהתנהלות שלטונית גם אם היא בעייתית, כך שהתרחיש הסביר הוא שהנשיאה וחבריה יקשיבו כמה דקות לטיעונים אבל אז יאיימו על ארגוני הסביבה בהוצאות אם יתעקשו שלא לסגת מעתירתם. נותר לקוות שבין לבין יפנו שופטי בג”ץ כמה שאלות חשובות למדינה, שטוענת כי היא מחויבת לסביבה אך מתקשה לגבות זאת במעשים.