השקד פורח: "שיפודי אולגה" משתייכת לפיינל פור של ליגת־העל

שיפודי אולגה, או סימו ודובי כמו שמכונה המקום אצל המבינים, הוא מוסד מיתולוגי במונחים מקומיים. מ־1986 צולים בו שיפודים שקשה להתחרות בהם. אני למשל לא מצליח לחשוב על יותר משניים־שלושה מקומות שמגיעים לדרגתו, לא טובים ממנו. הברברי בראשון (מקודם ביפו), ג'סמינו הצעירה אבל הנהדרת באלנבי בתל אביב ומוריס משוק מחנה יהודה בירושלים.

בישראל יש מאות שיפודיות. בכולן יודעים, לכאורה, לעשות קבב ופרגית. אבל אם לא טעמתם שיפודים אצל דובי אתם עלולים לחשוב שמה הביג דיל. כולה שיפוד על מנגל. כזה שגם אתם מכינים לפעמים בשבת בפארק.

אבל זו בדיוק הנקודה. אמנם להכין שיפודים, וגם סטייקים, על האש, כל אחד יכול ברמה כזו או אחרת של הצלחה. קשה מאוד להתחרות בטעמו של בשר על האש, ולכן כל טמבל יכול לזכות לתהילת עולם רגעית אצל בני משפחתו וחבריו. אלא שגם באומת המנפנפים — יש מנפנפים ויש מקצוענים. וגם בין אלו יש ויש. ודובי שעומד על המנגל בשיפודי אולגה משתייך לפיינל פור של ליגת־העל כבר עשרות שנים. 

כך יצא שאחר צהריים אחד לפני כמה שבועות עצרתי שם, מאחורי תחנת הדלק של אולגה, במרכז המסחרי הקטן והאפרורי של רחוב התנאים בגבעת אולגה, לביקור נימוסין אחרי המון שנים. התיישבתי וכמו גדול ביקשתי גם שקדי עגל, גם טחול ממולא וגם "שיפוד אדום", ספאק או נתח קצבים בפי העם. בפיתה. ולפיתה עוד נגיע בהמשך.

עד שהאוכל יגיע ניגשתי למקרר השתייה רק בשביל לגלות שאין שום בירה

לשטוף איתה את כל השומן הרווי הזה. "לך לקיוסק ממול ותקנה לך", הציע בעל הבית שהתגלה בכלל כמלצר. "תיקח לך גם איזה שליש ערק", הוסיף.

הקיוסק התגלה כספק תחנת לוטו־טוטו ספק מאורת אלכוהול מוזרה במיוחד: עם שלושה־ארבעה מותגי בירות סטנדרטיים מסודרים במקרר שורות־שורות ואינספור בקבוקי אלכוהול פתוחים על המדפים. לקחתי בקבוק הייניקן וויתרתי על הערק. טעות. עד שחזרתי הגיעו הסלטים: טחינה, חריף, עמבה, כרוב וסלט ירקות נטול כל תיבול אבל הכי טרי שיש. עגבנייה ומלפפון. 

עכשיו הגיע גם הבשר, ואיתו גם עגבנייה ובצל על האש. 

המנגל ב"שיפודי אולגה". אוכל טעים ואמיתי כמו פעם, ולא עוד מנות מתוחכמות מהעיר הגדולה | צילום: אלעד גרשגורן

הטחול הממולא התגלה כהכי טוב שאכלתי בחיים. ברוב המקומות שמגישים את המעדן הפורנוגרפי הזה, ויש מעט מאוד כאלה ממילא, מייבשים אותו למוות. לא כאן. זה היה טחול עדין, ממולא בכבד ושומן כבש, לא שרוף, כמעט מדיום. מופלא ממש.

גם שקדי העגל לא קטלו קנים: שקדים שמנים, עסיסיים, צרובים היטב בדיוק לרמה הנכונה של צמיגות ורכות. מדהים ממש. לא אכלתי טחול ושקדים כאלה שנים, ואולי מעולם לא.

בשלב זה רציתי כבר להזמין אמבולנס טיפול נמרץ. "למה לא לקחת ערק?”, נזף בי המלצר הסמכותי. 

ואז הגיע הספאק. משום שביקשתי אותו בפיתה, סבר דובי שזה טייק אוויי. היה מאוחר מדי להתווכח ולא יודע למה לא הצלחתי לגלות תושייה ולאכול את הפיתה ליד השולחן. שילמתי ויצאתי למכונית. ליד תחנת הדלק עצרתי בצד ותקעתי את הפיתה. כלומר ניסיתי.

מילא שהבשר התקרר קצת, באשמתי כמובן, המקום בקיבה שלי נגמר. אני כנראה כבר לא צעיר. אפילו ככה, גם מתחת לעמבה והטחינה, הירקות והפיתה הנהדרת, אפשר היה להבחין כמה טוב הבשר.

שיפודי אולגה היא לא מסעדה. זו שמורת טבע. ערך תרבות. מקדש מעט. אבל יותר מכל היא אפשרות זולה ומושלמת לבריחה קטנה מהמציאות. לא רק של הטילים והקורונה , אלא גם, ובעיקר, מזו של

העיר הגדולה המתוחכמת, בעיני עצמה, הצינית והקשקשנית — הנה אוכל אמיתי, כמו פעם, שמסתבר שלא נעלם עדיין מן העולם. צריך רק לטייל קצת ומוצאים אותו שוב. אשרי המאמין.

שיפודי אולגה. התנאים 1, גבעת אולגה, 04-6343384. א'־ה': 12:00־20:00, ש': מצאת השבת עד חצות