האח הגדול מגזים: אין הצדקה ל"חוק הפייסבוק" של ממשלת השינוי

יש קללות שלא משנה כמה מנסים להפטר מהן, כמה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהן רעות ומזיקות, הן תמיד חוזרות לחיינו. תמיד יש מישהו שנופח חיים בגופה המוטלת - וזו, מצדה, שבה להתסובב בינינו כמו זומבי. אחת הדוגמאות היותר בולטות לכך היא חוק צנזור אתרים, שנועד להגביל את הגישה של גולשים בישראל באתרי פורנו ומופיע תדירות בחיינו לפחות מאז 2007.

פעם בכמה שנים נכנס איזה ח"כ לרשת, מזדעזע לגלות שיש שם זימה, מנער את האבק מעל הצעת החוק הישנה ומגיש אותה כחדשה לשולחן הכנסת. בסיבוב האחרון, ב-2018-2017, היה זה ח"כ מיקי זוהר שהוביל את המתקפה והתבזה עם רעיונות כמו להעביר לספקיות אינטרנט את מרשם האוכלוסין. והסוף? כמו כל הניסיונות הקודמים, בפח האשפה של ההיסטוריה. חסימה מסוג זה היא פשוט לא יעילה ובעצם גם בלתי אפשרית. 

כעת, מצטרפת להצעת חוק צנזורי אתרים קללה תאומה בדמות הצעת חוק הפייסבוק, שצפויה לעלות היום (ב') לאישור ועדת השרים לחקיקה. הברקה חקיקתית זו הופיעה לראשונה ב-2016 ונועדה לאפשר למדינה לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית והמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

פורנהאב. שלא ייכנסו לנו לתחתונים | צילום: שאטרסטוק

היא קודמה באטיות ובעקביות והיתה קרובה מאוד לאישור בקריאה שנייה ושלישית - עד שראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, בצעד יוצא דופן של קבלת החלטה חכמה, נכונה ומוצדקת, שם את הבלמים ושלח את ההצעה למקום שאליו הולכות הצעות חוק כדי למות. לביטחון המדינה, שתומכי ההצעה התריעו שיפגע עמוקות מאי-אישורה, שלום.

ואולם, כמו כל זומבי טוב, היא לא מתה עד שלא עורפים את ראשה - וגם אז שום דבר לא בטוח. והנה, עם תום 2021, כמתנת חג מולד, חוזרת הצעת חוק הפייסבוק לחיים - הפעם, באדיבות קואליציית ממשלת השינוי ועם עיקרון מאוד דומה להצעה המקורית: המדינה יכולה לבקש משופט מחוזי להוציא צו שמחייב אתר, כל אתר, להסיר תוכן שפרסומו מהווה עבירה פלילית או עלול לפגוע בשלומו של אדם. כמו כן ניתן, להורות לספק אינטנרט "שלא לאפשר את איתור התוכן", מה שזה לא יהיה.

הצעת החוק אושרה כבר בקריאה טרומית בתחילת החודש והיום, כאמור, היא צפויה להגיע לדיון בוועדת השרים לחקיקה. אם היא תאושר שם, הדרך לכניסתה לספר החוקים תהיה מהירה במיוחד. לכן, בצעד לא שגרתי, מאחדים המכון הישראלי לדמוקרטיה ואיגוד האינטרנט הישראלי כוחות ומפרסמים חוות דעת שקוראת לשרים שלא לאשר את ההצעה - לפחות לא מבלי שיוכנסו בה שינויים משמעותיים.

 "הצעת החוק פוגעת בצורה בלתי מידתית בזכות לחופש הביטוי בכך שהיא יוצרת מהלך חסר תקדים בהיקפו", כותבים בחוות הדעת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון וד"ר אסף וינר מהאיגוד. "היא חורגת מנוסחאות האיזון המקובלות להגבלת ביטוי במשפט הישראלי והיא גם מאפשרת לדרוש הסרת תכנים במעמד צד אחד ותוך שימוש בראיות חסויות. הצעת החוק מאפשרת הסרת תכנים גם מאתרי תוכן ממוסדים, דוגמת עיתונים ישראלים וזרים, ולא רק מאתרי תוכן גולשים כמו רשתות חברתיות. זהו הסדר ברמת חודרנות שאינו קיים באף מדינה אחרת בעולם הדמוקרטי".

המהומות בגבעת הקפיטול. כן, יש דברים שחשוב מאוד לצנזר ברשת | צילום: רויטרס

לדברי הכותבים, אף על פי שקיימים מקרי קיצון שבהם יש מקום להסיר תכנים מהרשת, הצעת החוק בנוסחה הנוכחי מסכנת את חופש הביטוי והדעה בישראל, שכן היא מאפשרת צנזורה והגבלת ביטוי חסרות תקדים. "יש להגביל את הזכות לביטוי, ככל שניתן, רק באמצעות ענישה מאוחרת על אמירת הביטוי  - ולא באמצעות צנזורה. העובדה שביטוי מסוים נחזה להיות עבירה פלילית לא בהכרח מאיינת את חשיבותו לשיח הציבורי", הם מסבירים.

 ברמה הפרטנית יותר, שוורץ אלטשולר ווינר מבקרים את השפה הרחבה, הכללית והלא ברורה של הצעת החוק. כך למשל, היא עוסקת בהסרת פרסומים שעשויים להיתפש כמסכנים את "ביטחון הציבור", כשהגדרה זו יכולה להתפרש גם כניסיון לפגוע באמון בשירות הציבורי או כהתנגדת נחרצת לשלטון מסוים. "דברים אלה נמצאים במתח חזיתי מול העיקרון הבסיסי של חברה חופשית, לפיה הגבלות נרחבות על ביטוי פוליטי או אזרחי יוצרות כר פורה למשטר של אפלה, הפועל רחוק מעיניו של הפרט ורחוק גם מן העין הציבורית", נכתב. "עצם העובדה שמדובר בהחלטה של שופט ולא של פקיד איננה בהכרח ערובה לאי פגיעה בזכויות האדם. שימוש לרעה בהליך משפטי אינו מופרך כשלעיתים הגורמים האמונים על האכיפה הם בעלי השפעה. ניסיון העבר מלמד כי החשש לא נותר תמיד תיאורטי".

בנוסף, תוקפים המומחים את היעדר המידתיות של הצעת החוק. "הצעת החוק למעשה מבקשת להקנות לבית משפט מחוזי את הסמכות לקבוע שנעברה עבירה פלילית - זאת, ללא ראיות וסדרי דין הנדרשים בהליך פלילי ולעתים במעמד צד אחד. אם בית משפט מחוזי יכול  להכריז על מעשה מסוים כפלילי ואף לקבוע שיש לדבר השלכות (כגון צנזורה על ביטוי), מדוע בכלל יש צורך בסדר הדין הפלילי? הבה ניקח כל מעשה לא ראוי אל בית המשפט המחוזי ונאפשר לו "להשתכנע" כי מדובר במעשה שהוא עבירה פלילית.

אפליקציית פייסבוק. שלא נאבד את חופש הביטוי | צילום: שאטרסטוק

"הכרעה האם מעשה מסויים מהווה עבירה, בייחוד כשמדובר בעבירות מגבילות ביטוי, היא מורכבת. די אם נזכיר את הדיונים הארוכים שניהלו ערכאות שונות בשאלות של הגדרת עבירות ביטוי שונות (כגון הסתה לגזענות או הסתה לאלימות, וכמובן, העלבת עובד ציבור) ונוכל בנקל להבין כי לא הגיוני ולא חוקתי להעניק לשופט מחוזי סמכות להכריע מה נחשב עבירה פלילית ומה לא - זאת, במהירות וללא כל עמידה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. בייחוד כשמדובר בביטויים בעלי אופי פוליטי".

 באשר לתנאי שלפיו צריך בית המשפט להשתכנע כי המשך פרסום התוכן יוצר אפשרות לפגיעה ממשית בביטחון אדם, בביטחון הציבור או בביטחון המדינה, מזכירים המומחים כי מדובר בנוסח החורג מהתפיסה המשפטית המקובלת בנושא, שנוסחה על ידי בג"ץ בפסק הדין הקלאסי בפרשת "קול העם", ושלפיו ניתן לצנזר מידע רק במקרה של ודאות קרובה לפגיעה חמורה באינטרס הציבורית. "הצעת החוק פוגעת באופן כפול בזכות לחופש ביטוי: נהן בכך שהיא פוטרת מן הצורך ברמת הוכחה פלילית רגילה והן בכך שהיא בוחרת בנוסחת איזון שאינה מקובלת במשפט החוקתי הישראלי", נכתב. כמו כן מציינים הכותבים את הפגיעה בזכות להליך הוגן שנובעת מכך שבית המשפט יכול לקבל החלטות במעמד צד אחד, על סמך ראיות שלא קבילות במשפט ואף על סמך מידע חסוי.

 במסמך אחר, שוורץ אלטשולר ווינר משווים את הצעת החוק הישראלית לחוקים ברוח דומה שמאז 2018 נחקקו או הוגשו בגרמניה, באוסטרליה, בממלכה המאוחדת ובאיחוד האירופי. ההבדלים הם לא לטובת תומכי ההצעה בנוסח הנוכחי. "באף מדינה אין הסדר רחב כמו זה המוצע בתזכיר החוק אצלנו", הם מסכמים. "אף הסדר אינו כולל את כל העבירות שבחוק הפלילי, אלא רק רשימה סגורה ומצומצמת, דוגמת טרור, אלימות פיזית, אלימות מינית, ואלימות כלפי קטינים. אף הסדר איננו כולל פרוצדורה שמאפשרת למדינה לפנות לבתי משפט במעמד צד אחד עם ראיות חסויות ולדרוש צווי הסרה.

התראות בטיקטוק על תוכן בעייתי. זה לא מספיק? | צילום: צילום מסך טיקטוק

"תחולת תזכיר החוק שלנו היא רחבה ביותר מבחינת הגדרת הגופים שלגביהם ניתן לדרוש הסרת תכנים. אף הסדר אינו מבוסס על גדרה כה רחבה שכוללת כל אתר אינטרנט (כולל אתרי עיתונות בארץ ובחו"ל) וללא הגבלה מינימלית של גודל. באף מדינה לא קיים הסדר של אכיפה אלטרנטיבית כל כך פעילה כפי שקיים אצלנו (השניים מתייחסים להסדר במסגרתו מחלקת הסייבר בפרקליטות מעבירה לרשתות חברתיות בקשות להסרת תכנים, ואלה מטפלות בהן במסלול מועדף, ע"כ). באף מדינה לא ניתן להסיר תוכן ללא הודעה למי שפרסם אותו. תזכיר החוק לא כולל ערובות לשקיפות ולחובת הודעה כלפי מי שתוכן שהעלה נמחק".

 שוורץ אלטשולר ווינר לא קוראים לקבירה מוחלטת של הצעת החוק, אבל כן מבקשים מהשרים לבצע בה תיקונים חשובים טרם אישורה, הכוללים צמצום התחולה לרשימה סגורה של עבירות ובראשן עבירות לפי חוק המאבק בטרור, עבירות שיש בהן מרכיב של אלימות ועבירות חמורות לפי חוק הגנת הפרטיות והחוק למניעת הטרדות מיניות. בנוסף, הם מבקשים להחיל את החוק רק על רשתות חברתיות ולהחריג עיתונים וכלי תקשורת בארץ ובחו"ל, ומסיבירים כי יש להסיר מהצעת החוק את החלקים שמאפשרים מתן צו למניעת איתור תוכן ולחייב בסימון תוכן שהוסר.

 "חקיקה מדינתית או רגולציית תוכן על העולם הדיגיטלי איננה תחליף לטיפול בכל הרעות המבניות החולות של מדינת ישראל", נכתב. "מדיניות אכיפה לקויה או חוסר יעילות מצד המשטרה אינם סיבה לחוקק חוק שיש לו פוטנציאל פגיעה כה משמעותי בזכויות האדם".