פחד ותיעוב באופן ספייס

במשרדי חברת ההייטק “טראפיק פוינט” (Trafficpoint) שבקומה ה־27 של מגדלי אלון בתל אביב, עומד להתרחש בשבוע הבא (החל מ־10 בינואר) אחד האירועים התיאטרוניים המסקרנים והמיוחדים של השנה. ההצגה "צירים", שכתב המחזאי והתסריטאי הבריטי מייק בארטלט, תחצה את גבולות התיאטרון הקונבנציונלי, תשבור את מוסכמת הקיר הרביעי, ותעלה בחלל הטבעי שלה, בין שולחנות המשרד, תאי העבודה, הקיוביקלים והמטבח המשותף. הקהל המצומצם, 40 איש, יעקוב אחר המתרחש במרחק נשימה מהשחקניות. את ההצגה מפיק תיאטרון גבעתיים בניהולו של השחקן אוהד קנולר, ומביימת השחקנית עדי גילת. היא בנויה מ־13 סצנות, ומתארת מערכת יחסים מורכבת בין מנהלת בכירה (יעל שרוני) לעובדת צעירה בחברת הייטק (עינת הולנד), שהופכת בהדרגה לאבסורדית, כאשר הקונפליקט ביניהן מתגבר והעובדת מגלה שכדי לשמור על מקום עבודתה היא צריכה לוותר על הפרטיות והחלומות שלה. המחזה עוסק באופן שבו עולם העבודה המודרני רומס את הפרטים המרכיבים אותו, הוא מעלה דילמות על גבולות הפרטיות שלנו, זכויות האדם והאזרח, על מרכזיות העבודה בחיינו ועל מעמד האשה במקום העבודה.  

דיסטופיה בעת קורונה

כבר עשר שנים שגילת מפלרטטת עם המחזה שאליו נחשפה דרך ידידה שהיתה הדרמטורגית של הנשיונל תיאטר בלונדון, והשנה הצליחה להשיג את הזכויות להעלותו. "זה מחזה מינימליסטי, מדויק וחריף, שנותן מקום לשחקן ולבמאי לספר את הסיפור ואת הרעיון שמאחוריו. יש צירים במערכת ויש צירי לידה, והדואליות הזאת נמצאת במחזה", מסבירה גילת. "בזמן הקורונה הבנתי כמה אנחנו תלויים בעבודה שלנו ויכולים להיות תלושים בלעדיה. המחזה הזה התחבר מבחינתי למצב דיסטופי —  עולם שאין בו עבודה ואתה צריך לשמור על כל מה שיש לך, וגם בהקשר לזה שהתיאטרון נסגר. כשקראתי אותו שוב הבנתי שבתקופה הזאת צריך לחשוב על מקום שהוא לא תיאטרון כדי לספר את הסיפור".

עדי גילת: "התחברתי למחזה כי אני חיה בישראל והצרו את צעדינו כאזרחים. בקורונה זה התחדד עוד יותר עם ההפגנות בבלפור והחיסונים. אני רואה שהעולם הולך למקום שהאזרח מאבד מהכוח שלו" | צילום: יובל חן

אחרי ששיחקה בעצמה לפני יותר מעשור בהצגה "אלמה" שהתרחשה במוזיאון המחתרות, הבינה גילת את עוצמת החוויה הבלתי אמצעית של הקשר עם הקהל. מאז מעניין אותה מדי פעם לצאת מגבולות התיאטרון הרפרטוארי ולחקור את הקשר הזה (למשל, בשיתופי פעולה שעשתה עם סהר עזימי, אביגיל קובארי ואריאל וולף). חוויית הצפיה בהצגה אכן שונה ואפקטיבית יותר — ההליכה אחרי השחקניות בחללים השונים, הישיבה השרירותית על כיסאות המשרד והמבטים החטופים שהן שלחו אליי, הוציאו אותי מאזור הנוחות של האולם החשוך, והפכו אותי כצופה להרבה יותר מעורבת במתרחש. 

פרטיטורה לשתי שחקניות

גילת (43), שחקנית תיאטרון בית ליסין, משחקת בימים אלה בקומדיה המצליחה "ארבע אמהות", בדרמת המתח העל־טבעית "מלאך משחית" שעתידה לעלות בכאן 11, והצטלמה לסרט “עד שתחזור” של שרי תורג’מן. היא עטפה את עצמה בצוות יוצרים משובח שיתאים לסגנון והחלל הייחודיים. את המחזה תרגם בן זוגה, המוזיקאי והסופר יהלי סובול ("הוא מתרגם אדיר ומוכשר שמבין את הראש שלי"), שאומר: "המחזה הוא כמו פרטיטורה מדויקת לשני נגנים שהם במקרה הזה שחקניות. הסצנות נפתחות תמיד באותם משפטים, כמו אינטרו לשיר. היה לי חשוב לשמור על נאמנות מקסימלית למקור ולמוזיקה שלו, ועם זאת שהשיחה תרגיש טבעית ולא 'בריטית' למשרד הייטק ישראלי. המנהלת במחזה מדברת בשפה מאוד רשמית, מסורבלת ומשפטית, וזה היה אתגר מעניין, והאמת גם משעשע, להעביר אותה לעברית".

יהלי סובול: "כשתרגמתי את המחזה היה לי חשוב לשמור על נאמנות מקסימלית למקור ולמוזיקה שלו, ועם זאת שהשיחה תרגיש טבעית ולא 'בריטית' למשרד הייטק ישראלי" | צילום: אורית פניני

כל שאר היוצרות הן נשים, וגילת מסבירה: "מכיוון שזה על פניו מחזה בריטי קר, הרגשתי שאני צריכה לשבור את הקרירות הזו. בנוסף, הוא עוסק גם במקום של נשים בתוך עולם העבודה, אז יותר נכון שנשים יתעסקו עם החומר הזה". 

מאיזה מקום את התחברת למחזה?

"אני חיה בישראל והיתה פה תקופה שהצרו את צעדינו כאזרחים. למשל, נוצר פה מאגר ביומטרי, אף שמומחים למאגרי מידע וסייבר התריעו וביקשו לא להקים אותו, או שהעלו רחפנים בהפגנות, שפגעו בפרטיות שלי להפגין. אני רואה שהעולם הולך למקום שהאזרח מאבד מהכוח שלו. בקורונה זה התחדד עוד יותר עם ההפגנות בבלפור והחיסונים. אני חושבת שזו הצגה מאוד אקטואלית מהבחינה הזו. אני תופסת את עצמי כאדם חברתי, וזה כואב לי, נוגע לי וחשוב לי. זה העתיד של הילדים שלי. המחזאי בחר בנשים כי יש להן יותר מה להפסיד בעולם הזה. 

יעל שרוני | צילום: יובל חן

יעל שרוני (מימין), עינת הולנד ועדי גילת בחזרות במשרדי טראפיק פוינט. “המחזאי בחר בנשים לדמויות הראשיות כי יש להן יותר מה להפסיד בעולם שהוא מתאר" | צילום: יובל חן

"המחזאי הציב נתון שאנחנו נמצאים בדיסטופיה, מקום ללא עתיד. אני ממקמת את זה בעולם ההייטק אבל המחזה מדבר על עולם העבודה כמשהו רחב יותר, וגם על האדם אל מול המערכת או המדינה. זה יכול להיות בכל מקום, אפילו גרטה טונברג מול דונלד טראמפ. היא נאיבית וחושבת שהיא יכולה לשנות את העולם, אבל לא יודעת שהיא נמצאת מול מפלצת שיכולה לדרוך עליה". 

חלק מהאפקטיביות של ההצגה היא תוצאה של המשחק המצוין של שתי השחקניות והכימיה הנפלאה ביניהן. "זכיתי בפיס. יעל (שרוני) אמרה לאוהד שאם יהיה פרויקט פרינג' מדליק היא תחזור לתיאטרון. היא אהבה את המחזה וזה קרה", היא אומרת. "ראיתי את עינת ב’ילדות סכסכניות’ ומאוד אהבתי את הסדרה, ואת זה שהיא שברירית אבל חיה רעה. למזלי, היא רק סיימה בית ספר למשחק והיתה פנויה, כי אין לי ספק שהיא לא תהיה פנויה בשנים הקרובות. הקשר ביניהן היה מיידי. זו הצגה של שתי נשים שהדרמה נמצאת ביניהן. שתיהן כל כך חזקות ונותנות קונטרה מדהימה, מעניינת ומגוונת".

טראפיק פוינט היא הבית

שרוני גם אחראית לשידוך עם טראפיק פוינט, חברת פרסום דיגיטלי שפיתחה רשת של אתרי השוואות מוצרים ושירותים המפגישים בין צרכנים ומותגים. בעלה נדב סברוב הוא המנכ"ל והמייסד של החברה, ומרגע שגילת ביקרה במשרדים, היא רק חיכתה לתשובה חיובית. "נדב נתן לנו את המקום בנדיבות אין קץ. עשינו חזרות בערבים אחרי שעות העבודה, ובימי שישי בבוקר. הבית של ההצגה הוא טראפיק פוינט, ובהמשך תהיה אופציה להתאים את ההצגה למשרדים של חברות גדולות שירצו להזמין אותה, ולנהל שיח על טשטוש הגבולות בין הפרטיות לעבודה. המחזה מאוד דינמי ומתאים במיוחד לדור החדש שיש בו משהו שמודע ורכושני לפרטיות ולחיים האישיים שלו. אנחנו מתכננים לנהל פאנלים אחרי ההצגה עם עורכי דין לזכויות אדם ושופטת לדיני עבודה. ההצגה מציפה שאלות בצורה מאוד קיצונית וחשוב לדבר עליהן אחרי".